“עין ים”, זה שם זמני לנובלה, שכתבתי. הרעיון לכתוב את הסיפור הזה נולד בעצם מחלום שחלמתי. החלום היה כל כך ברור וצבעוני שזכרתי אותו היטב, גם כשהתעוררתי. חלמתי שאני רואה כלה, לבושה בשמלת כלולות מפוארת, רצה בשדרה… רוב הסיכויים שהחלום היה נשאר נעול בתודעה שלי, אילו לא החתונה שלי. ביום החתונה ישבתי בסלון כלות ולא תכננתי כתיבת נובלה, תכננתי את החיים האמיתיים עם בחור שעמדתי להתחתן איתו. אבל לסיפורים שתופסים אותי יש נטייה להפתיע אותי… כך מצאתי את עצמי, בזמן שהספרית עשתה את הקסם שלה עם השיער שלי, חושבת על סצנת פתיחה של הסיפור. ועל הדרך חשבתי שהסיפור שאני הולכת לכתוב יהיה על כלה שביום חתונתה מגלה משהו על ארוסה ובורחת מהחתונה. מה שהוסיף לסיפור שהתחלתי לרקום, רגע לפני שעליתי על מדי הכלה, זה הסיפורים שסיפרה מעל ראשי, מלא ברולים ובסיכות פנינה, הספרית לחברה שלה הקוסמטיקאית. אלו היו סיפורי זוועה מעולם הזוגיות שהיו בקלות מבריחים כל כלה אחרת. אבל אני נשארתי וספגתי את הסיפורים, לא בשביל עצמי, אלא בשביל הדמות של הכלה בסיפור שהתחלתי לכתוב…

ככה מתחילה הנובלה “עין ים” (ללא עריכה…):

אם הזדמן לכם להיקלע בצוהרי היום החם והלח של סוף הקיץ למרכז העיר, לא היה לכם סיכוי לפספס  את אשר אירע בשדרה המרכזית. מהצד זה נראה כסצנה הלקוחה ישירות מסרט דרמה רומנטי: בחורה יפהפייה בשמלת כלולות מהודרת רצה בשדרות רוטשילד. שיערה הארוך והגלי, עם תלתלי בקבוקים, המקושט בסיכות פנינה מזעריות ונוצצות כמו טיפות טל בקרני שמש הראשונות, התנופף ברוח החמה מהמדבר. הכלה החזיקה ביד אחת את זר הכלולות וביד שניה הגביהה במקצת את החצאית, כך שרגליה לא יסתבכו בתחתית האינסופית של שמלתה האוורירית כמו קצפת. אולי, עוד אפשר היה לחשוב שכל זה רק חלק מסדרת צילומים המיוחדים,  לאלבום החתונה הבלתי נשכח, אילו לא המבט המבוהל ששלחה הכלה,  מעבר לכתפה. עיניה נפערו באיימה, כשזיהתה בקהל העוברים והשבים, שני גברברים, חנוטים בחליפות מחויטות, דולקים אחריה. נואשת, כמו חיה רדופה שמריחה את טורפיה מקרוב, סרקה את השדרה הירוקה והמוצלת, בניסיון למצוא את הדרך הכי בטוחה ומהירה להימלט. כל נגיעה בקרקע, של עקב הדקיקה התומכת בנעליה הלבנבנות,  הוסיפה לפחד מקפיא הדם שהתפזר בגופה יחד עם הרגשת ייאוש מחניקה של אין מוצא. הצעדים והקולות שנשמעו קרובים יותר ויותר חיזקו את חרדתה שקרב ובא הרגע הבלתי נמנע של סוף המרוץ. תשושה מהריצה, מבועתת מהמרדף סטתה אל הכביש, בצדי השדרה, ופתחה את הדלת האחורית של המכונית הראשונה שהמתינה ברמזור אדום . במהירות בזק, הכלה נדחסה אל המושבים האחוריים וקיפלה בזריזות את שמלתה, רוכנת קדימה מעל העננה הלבנה של תחרה, משי ומלמלה.

“מהר! סע! עניין של חיים ומוות!״ התפרצה נסערת אל הנהג ההמום שהתמהמהה ולטש בה עיניים. אז, פנתה אל האיש שישב לידו וביקשה בקול מתחנן :״בבקשה, הצילו אותי!״

״קדימה, סע, הרמזור התחלף.״ סימן האיש לנהג בקול שלו ורגוע, המנוגד לגמרי לדרמטיות ששידרה הנוסעת המפתיעה…