אני לא כותבת שירים.
כששואלים אותי מה אני כותבת, אני מיד משיבה – פרוזה, כלומר, סיפורים לא שירים. אני חוזרת ומדגישה – אני לא כותבת שירים, אני לא משוררת, אני רק כותבת סיפורים, נובלות, רומנים, אבל שירים? לא! לא! לא! זה לא בשבילי, לכתוב שירים. שירים זה משהו כל כך מיוחד, כל כך ייחודי, כל כך מדויק, כל כך מבני, כל כך כתוב בשפה גבוהה, כל כך דורש לעמוד בחוקים ברורים של מקצב וחריזה.
אני לא כותבת שירים.
כך חשבתי עד שבסדנאות כתיבה שלמדתי בהם, פתאום התחילו לצוץ פה ושם שירים וזיכרונות רחוקים התעוררו לחיים. נזכרתי שבעצם, הדבר הראשון שכתבתי, בערך בגיל עשר – זה היה חמשיר, שחיברתי כברכה לחג. נזכרתי בעוד משהו, מאותה תקופה. ערב אחד, אח שלי שהיה אז בן חמש עשרה, הקריא לי לפני שינה שירים. אני זוכרת את זה כאילו זה היה רק אתמול – את הספר העבה של השירים, את הקול שלו, שמקריא לאט, עם עצירה בסימני פיסוק, את השירים של משורר קלסי, את הזמן שכאילו עצר מלכת, כי לראשונה הרגשתי את היופי שמעבר למילים. אני חושבת שזו הייתה סדנת הכתיבה הראשונה שלי, כי הבנתי את כוחה של המילה הכתובה ולא משנה באיזו צורה הגיעה המילה כטקסט או כשיר, כדיבור או כמחשבה.
הגיע זמן להודות, שלפעמים אני כותבת שירים.
