זמן..מי לא מכיר את התירוץ הזה : “אין לי זמן ל…” כל אחד בעצמו ישלים את המשפט. פעם, באמת חשבתי שאין לי זמן לכלום. כל פעם שהשתעשעתי ברעיון של להקדיש זמן לכתיבה השתקתי את עצמי עם אמירה מאוד נחרצת: “אין לי זמן לנשום ואת מציעה לי לכתוב!” כל פעם התקפלתי וברחתי מכתיבה, כשהמחשבה שאין לי זמן נתנה לי את האישור הרשמי להמשיך בתהליך ההתעלמות מהצורך בכתיבה. זה באמת היה בתקופה לחוצה, כשהיינו הורים צעירים לשתי תינוקות מקסימים שנולדו בהפרש של שנה וקצת, כשהייתי בתחילת קריירת ההייטק, כשהייתי במצב עייפות מתמדת ולא האמנתי שאי פעם המצב ישתפר. זמן…תמיד בחוסר, תמיד מבטיח, אך לא תמיד מקיים. מי לא מכיר את התירוץ הזה “אם היה לי זמן אז…” כל אחד ישלים בעצמו את המשפט.  פעם אמרתי את המשפט הזה בקבוצת הורים צעירים כמוני, מבלי לדעת שאשמע משפט מאחד ההורים שישנה את הגישה שלי. את האמת, לא ציפיתי שאבא של גיל יגיב כשקיטרתי שאין לי זמן לכלום, שאם היה לי זמן אז הייתי עושה כושר והייתי משילה את 17 הקילוגרמים המיותרים שנשארו איתי לאחר הלידה. והייתי ….ואם רק היה לי…אז…אבא של גיל עצר את הקטר של הקיטורים שלי ואמר נחרצות : ״את רוצה לראות את הבנים שלך גדלים? רוצה להיות לצידם לאורך השנים?!״ ברור, איזו שאלה? ״אז, תתחילי לקחת אחריות על עצמך, תמצאי זמן לדברים שעושים אותך בריאה, שמחה ומאושרת. מגיע לילדים שלך אמא כזאת ולבעלך אישה נפלאה כמוך, שיודעת מה זה לאהוב באמת. כי לאהוב באמת, זה מתחיל בלאהוב את עצמך.” וואו…המילים של אבא של גיל נכנסו ישר לתוך הלב והתירוץ של אין לי זמן פינה מקום להרבה דברים נפלאים. פתאום מצאתי זמן לבשל ולאכול אוכל בריא בבית ובעבודה, מצאתי זמן ללכת לחוג התעמלות, מצאתי זמן ללימודי העשרה. וכל זה מבלי להרגיש אשמה שאני גוזלת את עצמי מילדיי ומשפחתי ולא משקיעה בהם מספיק. עם יד על הלב, אבא של גיל צדק – כל הסובבים אותי הרוויחו ,אבל אני הרווחתי ובגדול. התחלתי לפרוח  : חזרתי למשקל שהיה לי לפני הלידות, חזרתי לחייך,  חזרתי לכתוב, חזרתי לעצמי. ממקום הזה אני ממשיכה לצמוח, להתפתח, ללמוד, להסתקרן. ממקום הזה נולד הרעיון של “מתנת הכתיבה” – סדנאות ומפגשי כתיבה יוצרת שאני כל כך אוהבת להנחות.