לא תכננתי לכתוב עליו מילה ובטח לא תכננתי לפרסם אותו. אבל היה בסיפור הקצר הזה משהו שונה. משהו שמשך אותי לתוכו שוב ושוב, משהו שהתחיל כרעיון שנגנז לכמה שנים והתעורר לחיים שוב בעקבות תחרות כתיבה של סיפור קצר של אחת ההוצאות הגדולות. אני מאמינה שאין סיפורים שנולדים סתם והסיפור הזה ממש התחיל לבעוט בי. ניסיתי לא להקשיב ללב שהתחיל להתעקש שאכתוב את הסיפור ואגיש לתחרות. הקשבתי בקשב רב להגיון שאמר שהסיכוי לכתוב סיפור זוכה – שואף לאפס. היו לי כנראה כל הסיבות שבעולם לא לכתוב את הסיפור ולא לשלוח לתחרות, אבל הספיקה לי סיבה אחת שבגללה התחייבתי בפני עצמי לעמוד ביעד ולכתוב סיפור שישתתף בתחרות. והסיבה היא מאוד פשוטה – הסיפור רצה להיכתב ואני רציתי לכתוב אותו. נשאבתי לתוך הסיפור, כשהיה לי קצה חוט של רעיון על מה הולך להיות הסיפור. הודעתי למשפחתי שאני מקדישה סופשבוע לכתיבה ובלב שקט התחלתי את תהליך הכתיבה. זה היה לא קל – להתחיל לכתוב. הרגשתי שבסיפור הזה יותר נסתר מהגלוי, שאני מכירה את הסיפור תוך כדי כתיבה. זו הייתה הרגשה מוזרה כל כך, שאני בתור כותבת לא יודעת מה אני הולכת לכתוב בפסקה הבאה. זה היה מעין משחק מחבואים משונה, שבו המילים והעלילה הסתתרו ממני. הייתי צריכה להיות סבלנית, הייתי צריכה להעביר את השליטה אל הדף, הייתי צריכה לחפש את הסיפור שלי. והכי חשוב, הייתי צריכה להמשיך ולהאמין שאני יכולה לעשות את זה – אני יכולה לכתוב את הסיפור הזה. עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי – לסיים לכתוב סיפור קצר תוך 3 ימים. המשימה הושלמה בהצלחה, הכתב יד היה מוכן למשלוח לתחרות. ביד רועדת שיגרתי את הסיפור לתחרות. בתחרות לא זכיתי, אבל הסיפור זכה להיכתב ואני שמחה להציג אותו פה. ואני שמחה שיש לי מקום בטוח משלי, שבו אני יכולה לפתוח את המגירה שלי ולתת לאחרים להציץ בה. זאת הזכייה האמתית שלי.