חג עם דמעות בעיניים

image

עד גיל ארבע עשרה גדלתי במדינה אחרת. באותה המדינה, ב 9 למאי ציינו את סיום מלחמת העולם השנייה כיום חג – חג עם דמעות בעיניים.

זה היה חג של סבים שלי, סבא סמיון ז"ל וסבא חיים ז"ל, ששניהם השתתפו במלחמה ושניהם קיבלו מדליות ואותות גבורה. שניהם לא נהגו לספר על הקרבות ועל מה שעבר עליהם בזמן המלחמה. הצלקות על גופם וגם המדליות שלהם סיפרו את הסיפור. את הצלקות הנפשיים שהותירה בהם המלחמה ידעו להסתיר היטב – מחאו דמעה או שניים מעיניהם, כשחשבו שאנחנו לא רואים.

מגיל ארבע עשרה, אני חייה במדינה שחווה כל כמה שנים (חודשים?) מלחמות, מבצעים צבאיים ומתקפות טרור, מדינה שנראה כאילו יום זיכרון אחד לא יספיק כדי להכיל את עוצמת הכאב, האבל והשכול. זאת מדינה שעוברת במעבר חד מכאב עמוק של יום הזיכרון לחגיגות שמחות של יום העצמאות. זאת המדינה שבה לא חייבים למחות את הדמעות בסתר.

השאר תגובה