השבוע זה קרה לי שוב – אחד מרגעי הקסם של הכתיבה.

אני כותבת כבר כמה שנים ספר – נובלה שהיא אוסף של 3 סיפורים בנושא מסויים. כל סיפור בנובלה כאילו עומד בפני עצמו, אבל הוא גם קשור כרונולוגית ודרך אחד הגיבורים לסיפור הבא אחריו.

לכתוב ספר – זה אתגר רציני! אינספור פעמים רציתי לוותר, הנחתי את הסיפורים בצד רק ליום-יומיים ואז לא נגעתי בהם שנה-שנתיים. ואחרי שנה-שנתיים שוב חזרתי לסיפורים וערכתי אותם: שייפתי וחתכתי את המילים, השמטתי חלקים, צמצמתי, הרחבתי, בניתי מחדש את העלילה, הוספתי דמויות, שיפרתי טכניקות כתיבה, התעמקתי בסצנות ובדקתי שאני עומדת בעיקרון “אל תספר מה קורה, אלא תראה”. כך הגעתי לסצנה מסוימת באחד הסיפורים שלא הצלחתי להתמודד איתה ופשוט עצרתי. עשיתי הפסקה הפעם לכמה חודשים. פתאום לא היה לי זמן והיו לי תירוצים, פתאום ירדתי מהרעיון של הוצאה לאור והיו לי הסברים משכנעים מאוד למה לא להוציא ספר. פתאום לא מצאתי סיבה אחת טובה להמשיך לכתוב. זו בדיוק הנקודה, בה נדרש הכי הרבה אומץ, כי אתה מתמודד עם אחד הפחדים העמוקים שלך – פחד מכישלון או הצלחה, פחד מכוח הכתיבה ומאובדן כוח הזה . זו בדיוק הנקודה שאני פוגשת בקבוצות כתיבה ובסדנאות כתיבה יוצרת שאני משתתפת בהם או שאני מנחה. הפעלתי על עצמי את אחד הכלים המשמעותיים שאני למדתי ומלמדת  – מודעות הכותב. ידעתי שכדי לצלוח את בתקופה של אי כתיבה עליי לשמור על עקרונות מודעות הגבוהה של הכותב – לרגע לא לוותר על אמונה בכוח הכתיבה ובמתנת הכתיבה, לרגע לא להפסיק להעשיר את עצמי ככותבת פעילה בתכנים הקשורים ליצירתיות, עריכה וטכניקות של סופרים, לרגע לא לחשוב שלא אצליח לחזור לכתיבת הספר.

לפני שבוע זה קרה – רגע הקסם של הכתיבה! חזרתי לכתיבת הסצנה הבעייתית והצלחתי לכתוב אותה היטב. חזרתי במלוא הכוח היצירתי לעריכת הספר. וקרה עוד משהו מופלא, התחייבתי בפני עצמי ועוד כמה אנשים – שעד חג הפסח אני יוצאת לאור. עכשיו זה רשמי – הספר שלי בדרך…