תמיד אהבתי לקרוא ולכתוב, אבל בבית הספר, המקצועות הקשורים לכתיבה וקריאה כמו לשון וספרות, לא אהבתי. כנראה, האהבה לעולם הדמיון ויצירתיות, לא הלכה יד ביד עם החוקים הנוקשים של השפה או עם תבניות ספרותיות שלימדו אותנו. למוזיקה וציור, הייתי די אדישה, שום דבר בשיעורים אלו לא משך אותי לתוך עולם הצלילים והצבעים. אם כבר רציתי לנגן, אז רק את המנגינה שהמצאתי. אם כבר לצייר, אז לזרוק הרבה צבע על הנייר, לקשקש, להתפרע, מבלי להתחשב בכללי הפרספקטיבה או מסגרת. תמיד ישב בתוכי שדון יצירתי שרצה לעשות הכל בדרך שלו, לצאת מהקווים, להשמיע את קולו האותנטי, להיות שונה ומקורי. כמובן, שלא הייתי לוקחת איתי את השדון הזה לבית הספר, כי הרגשתי ששם, במסגרת הנוקשה, אין מקום ליצורים כמוהו. רק מדי פעם, בשיעורי היסטוריה ומתמטיקה, הייתי מרשה לשדון הזה לבקר. כי אלו היו שיעורים מיוחדים, שהעבירו אותם מורים מדהימים, שלימדו את המקצועות האלו באופן כל כך מעוררת השראה, שהיה מקום לכל השדונים היצירתיים של כל הילדים בכיתה. לא פלא ששלושים שנה אחרי, אני זוכרת בהערכה רבה, דווקא את אותם המורים ואת אותם החוויות המיוחדות שחווינו בשיעורים.