אחד הסרטים האהובים שלי – סרט צרפתי “שוקולד” עם ז’ולייט בינוש וג’וני דפ בתפקידים ראשיים.

התאהבתי בסרט הזה ממבט ראשון וכל פעם שבמקרה או לא במקרה אני רואה את הסרט, אני פשוט נהנית ונשארת עם טעם מתוק של עוד. לא אספר את העלילה של הסרט, רק אסביר מה הבנתי בפעם האחרונה שראיתי את הסרט (לפני שבוע בערך) ואיך זה קשור ל”מתנת הכתיבה” … אז ככה:

הסרט מספר על אישה אמיצה שמגיעה לעיירה צרפתית שמרנית ושכוחת אל ופותחת עצמאית חנות למכירת שוקולדים שהיא מכינה במו ידיה.

בימינו, כל יום נפתחים עסקים קטנים לשוקולדים וממתקים ומאפיות, אז מה הסיפור הגדול? ושוב איך זה קשור ל”מתנת הכתיבה”?

העניין הוא כזה : העלילה של הסרט מתרחשת בשנת 1959 והאישה האמיצה בשם ויאן, שהגיעה ממרחקים אל העיירה הנידחת ושמרנית עד מאוד, בעצם מביאה איתה רעיון מהפכני – שוקולד זה טעים ומענג ואפשר וכדאי מדי פעם לעשות הפסקה ממירוץ החיים ופשוט ליהנות מהרגע.

זה הרעיון המהפכני? זהו זה?

כמובן שלא! השוקולד זה אמצעי שדרכו האנשים שנכנסים לחנות השוקולדים של ויאן, מספרים את הסיפור שלהם. לבעלת החנות יכולת מיוחדת ואינטואיטיבית כמעט מכשפת – לזהות אצל כל אחד מהו הטעם של השוקולד האהוב עליו. ברגע שהלקוח טועם את השוקולד בטעם האהוב עליו, קורה סוג של קסם: חיוך מפציע על שפתיו, עיניו נוצצות והוא לפתע נראה שמח בשמחה ששמורה רק לילדים. חנות השוקולדים של ויאן, זה הרבה מעבר לחנות שוקולד, זו חנות לחוויות מיוחד, שניתן להגיע אליהם רק אם מסכימים להפעיל את הדמיון, לקבל את כללי משחק שוויאן מזמינה לשחק. המשחק שוויאן משחקת עם הלקוחות שלה הוא מאוד גמיש ודינאמי, כל לקוח והסיפור שלו, הטעם שלו ומשחק שלו. כך למשל משחק עם צלחת חרס עתיקה, כשהלקוחות מבקשים לסובב את הצלחת ולהגיד איזו תמונה הם רואים. כשאחת הלקוחות בחנות מתבקשת להעלות דימוי למה שהיא רואה בכלי החרס, היא מרגישה נבוכה ואומרת “אני רואה פה זאב פרוע…זה בטח תשובה טיפשית ומטופשת” וויאן מגיבה מיד ומרגיעה “אין פה תשובות טיפשיות” . כל לקוח מגיע אליה עם צורך אחר והיא יודעת עוד לפני שהלקוח בעצמו אומר למה בא, להתאים לו את “הטיפול” המתאים. והכי מעניין לראות את המקרים שויאן יודעת לפני הלקוח מה שהוא אינו יודע או לא מספר.

“עדיין, איך כל זה קשור ל”מתנת הכתיבה?”

שוקולד, אני לא יודעת להכין (רק אוהבת לאכול…), עסק עצמאי למכירת שוקולדים, גם אין לי. אבל יש לי משהו אחר, מתנה ייחודית  –  היכולת לראות בכל אחד את הסיפור שלו, היכולת לעודד כתיבה ויצירתיות, היכולת להזמין לשחק עם המילים, תוך הכרה עמוקה עם הכוח המרפא והמרפה של הכתיבה והדמיון.

אני אוהבת לחלוק את המתנה הזו עם אחרים בסדנאות, מפגשים, מרתונים של כתיבה יוצרת. כשבמפגשים אני רואה את הניצוץ בעיניים של המשתתפים, כשאני שומעת את הרחש של הדפים והעט הרצה על השורות, כשאני שומעת את המשתתפים מקריאים את מה שכתבו, אני פשוט מאושרת ומודה על המתנה הזו שאני יכולה להעניק לאחרים, מתנת הכתיבה.