יום אחד, מצאתי את עצמי לא בשיגרה, לא בעבודה, לא בבית, לא בסידורים, לא בלימודים ולא בסדנאות. יום אחד בבוקר הזדמן לי להיות לבד עם עצמי, רחוק מהשיגרה, במקום שביקרתי בו פעם, אבל לא ככה, לא לבד ולא עם עצמי. שעתיים שלמות טיילתי בפארק המדע במכון וויצמן, רק אני ומחברת ועט, ללא טלפונים, ללא הפרעות, ללא ריצות, ללא תכניות מוגדרות מראש. פשוט האטתי את הקצב, עברתי להליכה אטית, כזאת שמאפשרת להקשיב. שמעתי את עצמי נושמת לרווחה במלוא הראות, שמעתי את ציוץ הציפורים וציוצים שיחות הטלפון של עוברים ושבים בפארק. התעכבתי ליד כמה פרחים והרגשתי את ניחוחם, עקבתי במבטי אחרי עצים תמירים שנראו כאילו נוגעים בשמים. כל עץ מסומן במספר ולידו שלט עם תעודת זהות שלו – מאיפה העץ בה ואיך קוראים לו. שמתי לב לשורשים המפותלם של העצים, נועצים את ציפורניהם היטב באדמה הלחה. שמתי לב למחשבותיי שהיו מרוכזים רק ברגע הנוכחי, לא ברחו לשום מחוזות דמיוניים, לשום סידורים ותוכניות. לכמה רגעים, הצלחתי לנקות את הראש ולהיות דף לבן ונקי. ואז מתוך המקום השקט, הרגוע, הנקי, הרגעי הגיעו המילים. אני רק רשמתי…(מה שרשמתי אפשר לראות פה.)
ככל שאני מעמיקה את הקשר שלי עם הכתיבה, אני מבינה את החשיבות הרבה של הרגעים האלו של לשבור שיגרה, להתאוורר, לנשום לרווחה, לרווח, לתת מקום, לעצור ולקחת פסק זמן. אני מאמינה שכל אחד חייב את זה לעצמו ובמיוחד כל מי שמתעסק בכתיבה או סוג אחר של אמנות. ואני מאמינה שפעם בפרק זמן זה או אחר (שבוע,שבועיים, חודש) כל אחד מסוגל למצוא זמן איכות לעצמו עם עצמו. זה רק עניין של החלטה!
כשהחלטתי לקחת פסקי זמן יצירתיים לעצמי, הייתי אמא ל – 2 זאטוטים, עובדת במשרה מלאה בהייטק, בעבודה ניהולית ותובענית ואישתו של איש הייטק למופת, שחיי ונושם את עבודתו גם בשעות הפנאי שלו. היו לי כל התירוצים שבעולם לא לקחת את פסקי זמן האלו, היו לי כל רגשות אשם שבעולם כשהחלטתי כבר לעשות את צעד הקטן הזה אל החופש היצירתי האישי שלי. אבל הצורך בזמן כתיבה, התבוננות, זמן עם עצמי היה חזק והחלטתי לפעול – הגדרתי פרק זמן מיוחד לעצמי כותבת. זה התחיל מפרקי זמן קצרים רבע שעה עד חצי שעה, בסוף שבוע. כשראיתי שזה עושה לי טוב – המשכתי והגדלתי את פרקי זמן האלו. כך נוצר חלון זמן של שעה וחצי ביום שישי, יום עמוס ביותר בשבוע, שבו הצלחתי לכתוב או לנשום או פשוט להיות בתוך מצב רוח הכתיבתי והיצירתי שלי. קיבלתי תמיכה והבנה ממשפחתי ולימדתי את הילדים שלי מגיל מאוד צעיר לכבד את זמן הכתיבה שלי. הם יודעים שיש לאמא זמן המיוחד הזה שבו היא פשוט כותבת. ובדרך כלל, כשנגמר זמן הכתיבה, החיוך מאיר את פניי ואני מלאה בשימחה וחיוניות, גם אם לא כתבתי שורה בזמן הזה ורק התבוננתי, הקשבתי, הייתי עם עצמי כותבת…
את הידע והניסיון המעשי ביצירת זמן לכתיבה, ריכזתי במדריך לניהול זמן יצירתי שניתן לקבל בחינם בלחיצה על הלינק
http://lp.vp4.me/dpm9
בכל שאלה, אל תהססו לפנות למייל birkan.nataly@gmail.com