פשוט להיות כתובים

img_3336 img_3339

זה יכול לבוא לי פתאום, משהו באפור של היום, משהו חמקמק שיש בבוקר ערפלי גורם לי סוג של אי שקט. אני חייבת לברר מה זה, המצב רוח האפרפר הזה, חייבת להענות לקריאה הזו שבא מאזשהו מקום לא ידוע. אני מסתקרנת ומחליטה לברר, בדרך שמוכרת לי היטב -דרך הכתיבה. אני נענית לקריאות האלו של הכתיבה, שמחרישות את כל שאר הקריאות הדחופות של השיגרתי, ההכרחי והמחייב. התחושה המוכרת והברוכה הזו, שהכתיבה רוצה לפרוץ החוצה משתלטת עליי ואני נותנת לה מקום. זו בחירה שלי – לתת לכתיבה להיות נוכחת בחיים שלי. וכך נולדים קטעי טקסט מיוחדים שיכולים להיות חלק ממשהו גדול יותר ויכולים פשוט להיות… פשוט להיות כתובים.

המגדלור

"עמדתי שם בקצה העולם, על אחד הצוקים של אירלנד, כשמתחתיי גלים מתנפצים בקול רועש במיוחד ומאחוריי מגדלור, כזה שרואים רק בסרטים. השמים היו הכי אפורים שאפשר, הצוק היה מכוסה בדשא הכי אירלנדי שאפשר והמגדלור – היה נטוע שם, כעץ בודד בשדה. הוא היה הנקודה השונה בנוף הפראי, אורח מעולם אחר ומזמן אחר. גם אני הייתי שם אורחת מעולם אחר, בטח בעיני עשרות ציפורים שחיו את חייהם הפשוטים והטבעיים על הצוק. הם נהנו מבדידותם ויכלו להתהלך על קצה הצוק, כלולנים מיומנים, עד שההליכה עייפה אותם או שמשהו משך את תשומת ליבם והכריח לפרוש את כנפיהם ולנוע עם הרוח האטלנטית. אני פחדתי להתקרב אל קצה הצוק, פחדתי למעוד, פחדתי מגובה רב שבו הייתי, פחדתי לפרוש את כנפיי. מה אם הם לא ייפתחו, בדיוק כמו שקורה בתאונות צניחה כשהמצנח לא נפתח. הצטמררתי מרוח, המנסה לתפוס אותי לא עטופה ולא מוגנת בפני לשונות קור שמצליחות לדקור אותי ולחדור מתחת לכל שכבות הבגדים שעליי. בדרך כלל כשאני חושבת על קיץ, אני לא מדמיינת מזג אוויר כזה חורפי וערפלי, פתוח לכל הרוחות. הרוח, רוחי כזה, מעורר מחשבות ותהיות על הרוח והמצוק, על הציפורים והחלומות, על האפור והלבן, על החושך והאור ועל המגדלור, שמזכיר שלא משנה לאן תיקח אותי הרוח, תמיד טוב לדעת שיש אי שם מגדלור לחזור אליו…"

השאר תגובה