פעם איבדתי את היכולת שלי לכתוב. זה לא קרה ביום אחד, אפילו לא ביומיים, זה היה תהליך הדרגתי ודי הרסני. הייתי בשיא הפריחה שלי: צעירה בת 26, בתחילת קריירת הייטק מבטיחה, נשואה באושר…אז למה דווקא באותו רגע, שהכל נראה טוב, אני מניחה את העט ומפסיקה לכתוב? התשובה היא פשוטה – הפחד!

פחדתי שאני לא מספיק טובה בכתיבה, פחדתי מהביקורת (כי כשכבר העזתי להראות למישהו שדעתו הייתה חשובה לי, את מה שכתבתי, קיבלתי ביקורת קטלנית ביותר), הכי הרבה פחדתי שאם אמשיך לכתוב, לא אהיה יותר מאושרת. הרי נוסחת האושר זה עבודה מצליחה בהייטק ומשפחה המאושרת שלי…

אז הפסקתי לכתוב. כי הכתיבה היא כמו רדאר הכי רגיש של הנפש. הכתיבה יודעת עוד לפני שאני יודעת מה באמת קורה לי בפנים. אני לא מסוגלת לשקר בכתיבה, לא מסוגלת ככה לבגוד בעצם הכתיבה, אז העדפתי לא לכתוב, כי פחדתי להסתכל בפנים. לא אהבתי לראות את מה שהכתיבה הציגה לי, ללא מסיכות, ללא התיפיפות, תמונה לא מצונזרת של עצמי שלא יכולתי כל כך לקבל באותה תקופה. לא רציתי לשכתב ולחשוב על נוסחת אושר אחרת, שאולי יכולה לכלול את הכתיבה. רציתי להשאר עם תמונת ההצלחה שציירתי ודמיינתי : משפחה מאושרת ועבודה מסודרת בהייטק. נאחזתי בכל כוחותיי בתמונה האידילית שציירתי לעצמי, מגרשת ומרחיקה את הכתיבה מחיי.

הצלחתי! שבע שנים הצלחתי לא לכתוב. הצלחתי לבנות קריירה מצליחה בהייטק, להרחיב משפחה וללדת 2 בנים מקסימים. שבע שנים לא חשבתי, לא דמיינתי, לא עטפתי את עצמי בכתיבה. לא אפשרתי לעצמי להתבונן בעולם דרך משקפי הסופר ולא ליקטתי דמויות שיכולים לשמש אותי בכתיבה. אפילו קראתי ספרים כמו בן אדם נורמלי ולא חשבתי תוך כדי קריאה על דיאלוגים וטכניקות של סופרים. הייתי מאושרת, כי מיציתי את הנוסה של האושר שהגדרתי לעצמי משפחה מאושרת + עבודה בהייטק.  אז למה געגוע? אז למה חוסר שקט? למה בסתר אני עוברת על הכתיבה שלי ומתמוגגת מהקריאה של מה שכתבתי פעם? אז למה בעצם אני לא כותבת? אז למה בעצם אני כל כך מפחדת מכתיבה? הרי בכתיבה יש גם שאלות ויש גם תשובות, יש הצגת הבעיה ולפעמים בא הפתרון, יש כאב ויש גם ריפוי, יש מתח ויש גם שיחרור.  אז אחזתי בעט והתחלתי… לבכות. בכי כזה משחרר ומרפא, בכי שבכלל לא ידעתי איפה התחבא כל הזמן הזה. כשייבשו הדמעות באו המילים אל הדף, מיהרתי לכתוב כל דבר שעלה בדעתי וברוחי, ללא צנזורה, בדיוק כפי שזה בא, עם שגיאות כתיב ובכתב יד גדול , לא מתיפייף. אז לא ידעתי שקוראים לכתיבה כזו כתיבה אינטואטיבית, אז רק ידעתי שאני חזרתי לכתוב. חזרתי הפעם עם תובנה מאוד חשובה בשבילי שנוסחת האושר שלי כוללת את כתיבה ויצירתיות, כוללת חקירת כוח המרפא והמשחרר של הכתיבה, כוללת חלוקת הידע הזה עם אחרים.

מאז עברו כמה שנים (שבע ליתר דיוק) במשך כל הזמן הזה כתבתי, לפעמים אפילו כל יום, למדתי בהרבה סדנאות כתיבה יוצרת, עברתי תהליך ביבליותרפי (טיפול בכתיבה), למדתי הנחיית קבוצות כתיבה וכרגע לומדת כתיבה טיפולית. אני מיישמת את הידע הרב והנסיון בכתיבה בסדנאות כתיבה שונות ועוזרת לאחרים לגלות את ולחזק את כוח הכתיבה שלהם.