זהירות פוסט אישי…לא חגגו לי בת מצווה. לא גדלתי בארץ והמסורת של בר/בת מצווה לא הייתה מוכרת לי. עליתי בגיל אחרי בר מצווה, כך שלא יכולתי לחוות את הבר/בת מצווה עם החבר’ה מהכיתה. אולי, זו הסיבה שלקחתי ברצינות את הבר מצווה של הבן הבכור שלי. אני לא מדברת על העלייה לתורה בכותל או על האירוע עצמו שחגגנו עם המשפחה. אני מדברת על אבן דרך שמסמלת בר מצווה בבגרות של ילד שלי שהפך לנער. אני מדברת על הבר מצווה שלי כאמא שלו. הרי לפני שלוש עשרה שנים לא רק נולד הבן שלי, אני נולדתי כאימא. והמחשבה הזו, שבר מצווה של בן שלי, זו הזדמנות להתבונן על 13 שנים של אמהות, הביאה אותי לרצון עז לתעד. מפה לשם נולד רעיון לעצב לבד אלבום שבו אשמור גם את הנאום שבן שלי כתב, גם ברכות שהוא קיבל וגם אני אכתוב שם כמה מקטעים קצרים על הדברים שחשוב לי להגיד לבן שלי. סוג של חוכמת אמא כזו, שמתבוננת על החיים ונותנת כמה טיפים לחיים שמחים ומאושרים. אני חושבת שמבחינתי זה היה הדבר המשמעותי ביותר שכתבתי אי פעם. אומנם, זה היה דבר הכי קצר שכתבתי אי פעם, אבל יחד עם זאת כתבתי את זה כמה ימים. שקלתי בכובד ראש כל מילה ומילה, מרגישה את משקלם של המילים, חשה את עוצמתם ומצליחה להעביר מסר מאוד ברור, שיהדהד גם אחרי שסוגרים את האלבום. כשבן שלי קרא את הטקטסים ראיתי את ההתרגשות בעיניו וקיבלתי תגובה שהפתיעה גם אותי “וואו, אמא, זה דבר הכי נפלא שקראתי…”