מכתבי אהבה בין הדמויות

מה יכול להיות יותר כיפי מאשר לכתוב מכתב אהבה? אולי, רק ליצור דמויות שכותבות מכתב אהבה…דמיינו לכם את מיכאל, נער ירושלמי בן 16, אוהב כדורסל ואוהד שרוף של הפועל ירושלים ומיכל, נערה בת 16, אוהבת ים מקיבוץ מעגן מיכאל. הם מכירים דרך התכתבות אנונימית, סוג של "חבר לעט" ומתחילים להתכתב… לאט לאט מתפתח בניהם רומן מכתבים והם אפילו מעזים להפגש. מצרפת מכתב שמיכאל כתב למיכל לאחר שפגש אותה בירושלים (וזה לא היה הדייט הראשון שלהם…)

"מיכלי, חמודה שלי,

כותב לך, כפי שהבטחתי אחרי הפגישה המדהימה שלנו.

מה את אומרת על הקסם של עין כרם? אני בהחלט הרגשתי את הקסם באוויר, אבל זה לא היה רק בגלל השכונה הציורית, שכבודה במקומה, אלא בגלל החברה. את גרמת לי להרגיש את הקסם ולגמרי הקסמת אותי.

היה לי כיף לשוטט איתך בסימטאות הציוריות, לגלות מחדש את כל יופי של השכונה, לראות את הכל כאילו בפעם הראשונה, בדיוק כמו שאת ראית. זה מדהים שאת שמת לב לפרטים שאני בחיים לי ראיתי, למרות שאני מכיר את המסלול שבו הלכנו כמו חמש אצבעותיי. זוכרת שהצצנו לחצר אחד הבתים  וראינו כפר שלם של גמדי גינה עם פטריות אדומות? וליד בית אחר ראינו פסל מתכת של כלב, שנראה מרחוק כמו כלב אמיתי וליד כניסה לבית אחר ראינו עמודים שעליהם ניצבו 2 פסלי אריות עשויות מגבס לבן. כשעלינו למנזר האחיות מציון, ראינו כל הזמן משמאלינו את הכיפה המוזהבת של הכנסייה הרוסית. אני לא אשכח איך הסתכלת עליי, כשאמרתי שאנחנו עולים למנזר. לזה בכלל לא ציפית ודי נלחצת. אבל סמכת עליי והושטת לי את היד ואני חייכתי אלייך והרגעתי אותך, שזה לא בקטע דתי או משהו. וכך יד ביד הלכנו, כמו זוג חברים שכבר רגילים ללכת יד ביד ולהם זה דבר הכי טבעי בעולם. ניצבנו ליד הדלת השחורה של המנזר האחיות מציון ושוב הסתכלת עליי בחשדנות, המקום נראה לגמרי לא מזמין : דלת שחורה כבדה, קיר אבן ירושלמי גבוה, מה כבר אפשר לחפש שם?

ולפני שהספקת לשאול את השאלה, נכנסנו פנימה. הסתכלת מסביב, על הגן המופלא של המנזר, על הפריחה של פרחי האביב, על השבילים המזמינים בין עצי אורן ודקל ועץ שאין לי מושג איך קוראים לו, אבל הוא פורח עכשיו בפרחים לבנים.

הסתכלת עליי עם חיוך המקסים שלך וחיבקת אותי חיבוק קצר ואמרת ,שזה מקום מדהים ושקט ושאת רוצה שנעשה שם סיבוב. גיליתי לך את פינות חמד המיוחדות שיש בגן הזה, הסתכלנו ביחד מתצפית על הרי ירושלים וכבר אזרתי אומץ להניח את היד שלי על מותנך, מקרב אותך אליי. משם המשכנו לאט, כי אי אפשר אחרת במקום הזה. לא עם השקט והאווירה הייחודית שיש שם. הרגשתי איתך הכי נינוח ושקט והזמן כאילו עצר מלכת, רק הלב שלי עשה כמה סיבובים נוספים, מזכיר שכל זה לא חלום ואת עומדת מולי, עם הפרח הלבן בשיער, פרח מהעץ שאת שמו אני לא יודע.

את היית כל כך יפה וכל כך קרובה שלא יכולתי כבר להתאפק והייתי חייב לנשק אותך.

אני עוצם את עיניי ומדמיין את הרגע הזה שוב ושוב ומתרגש מזה שוב ושוב, כאילו את פה לידי…

ואני כבר מתגעגע וחושב מתי נפגש שוב,

מתי שוב פעם ארגיש אותך ככה קרובה?

מיכאל שלך ורק שלך."

השאר תגובה