לקחתי על עצמי משימה של כתיבה חופשית יומיומית במשך 40 יום. גילוי נאות, זו לא פעם הראשונה שאני כותבת על בסיס יומיומי למשך תקופה מוגדרת מראש. זו פעם הראשונה, שאני עושה כתיבת רצף של 40 יום בתקופה הזו בשנה. חישבתי את התאריכים כך, שאסיים את הכתיבה בדיוק בערב יום כיפור. יש משהו מאוד מיוחד בסוג כזה של כתיבה, אני קוראת לזה כתיבה פנימה, זו כתיבה חופשית ואינטואיטיבית, כתיבה לא מכוונת, כתיבה מתוך התת מודע, "כתיבה מהבטן". זו כתיבה ללא חשיפה החוצה, כתיבה לעיניי בלבד. כשמראש יודעים שאין צורך בפסיקים, אין צורך בשמירה על הכללים הספרותיים, אין צורך בעריכה, דרגת החופש בכתיבה עולה. יחד עם החופש בכתיבה, מגיעים רעיונות יצירתיים חדשים, מופיעים מילים מדוייקות יותר, הביקורת הפנימית פוחתת, נעלמים רעשי רקע והזמן כאילו עוצר מלכת. אם אני כותבת בבוקר, אז הכתיבה הופכת להתעמלות בוקר שלי, סוג של מדיטציה דרך המילים, סוג של התחלה נעימה של הבוקר. אבל יש גם ימים אחרים, כאלו שאני מתחילה לכתוב והמילים שמגיעות על הדף, הם מילים של עצבנות, עייפות או כעס. הכתיבה החופשית היא כמו מראה, שמשקפת מה שקורה לבן אדם בפנים, את מצב רוחו, את הלך רוח שלו. הכתיבה מאפשרת להציץ במראה הזו, שאפשר לקרוא לה נפש האדם או עולמו הפנימי. ומה שרואים במראה הזו, לא תמיד יפה או מופלא או משמח. לפעמים, אנחנו רואים ולא רוצים לראות, אנחנו יודעים, אבל מעדיפים לא לדעת. אבל המילים מתעקשות לחזור על עצמם ולא משנה כמה פעמים ננסה לברוח, נחזור לאותם מקומות דרך הכתיבה. אם כל בוקר אני מתחילה בכתיבה של מילים "כמה אני עייפה היום…" אז אולי, בשורה הבא כבר אתחיל לקחת אחריות על העייפות הזו ואתחיל לחשוב מה אני יכולה לשנות, כדי לא להיות כל כך עייפה. זה מה שקורה לי בכתיבה חופשית – עולים הרבה דברים, חלקם נעימים חלקם פחות. וזה המהות של הכתיבה האינטואטיבית, לשקף את המצב כפי שהוא ברגע נתון, בלי מסיכות ובלי סינונים. בשלב הבא, כשאקרא את מה שכתבתי (בתום 40 יום) יהיה הרבה יותר קל לעשות עיבוד של התהליך שעברתי בזמן הכתיבה. אבל יש כמה תנאים הכרחיים כדי שתהליך הזה יעבוד : התמדה – כתיבה יומיומית של לפחות עשר דקות וכנות – כותבים מכל הלב ובהרבה חמלה ואהבה קודם כל כלפי עצמך (עדיף גם כלפי האחרים). בסופו של דבר, כתיבה עושים באהבה או שלא עושים בכלל.