לא כל יום חג, לא כל יום ראש השנה, לא כל יום נכנסים לאווירת החג עם הקניות, הקיטורים, ההכנות, הבישולים, הוואטאספ והפייסבוק שמתמלאים בברכות.

גם בכתיבה שלנו לא כל יום חג – לא כל יום מרגישים את הנוכחות של הכתיבה או ההשראה שנוחתת עלינו ומכריחה אותנו לכתוב. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמינו "אכתוב את זה מחר" , "מחר אסיים לכתוב את הסצנה", "מחר אכתוב את הפוסט", "מחר אשלח את הכתב יד לעורכת שלי." כמה פעמים דחינו את הכתיבה בגלל תירוץ מנצח כזה או אחר, כמה פעמים ויתרנו לעצמינו ונכנענו לשיגרה שלא כוללת את הכתיבה. אם אנחנו לא מתפרנסים מהכתיבה, אנחנו לא חייבים לעסוק בה באופן יומיומי או מקצועי, אז הכתיבה הופכת לסוג של תחביב צדדי. משהו שאפשר לדלג עליו, משהו שאפשר לזנוח לזמן מה או אפילו לוותר עליו. מדי פעם, כשמתחילם להרגיש את הדגדוג המוכר לכל כותב בקצוות האצבעות, חוזרים לשיגרת הכתיבה ואולי אפילו לוקחים איזה קורס כתיבה או סדנת כתיבה. וכשנמצאים בשיגרת הכתיבה, פתאום מגלים שכותבים בכל מצב רוח ולא רק כשיש השראה. פתאום כל דבר בחיי יומיום הופך להזדמנות לכתיבה. כאילו כל החושים מתחדדים ותשומת הלב וקשב הפנימי מתרחבים כך שקולטים יותר. ככה שיחה אקראית בסופר יכולה להפוך לסצנה בספר החדש. הוויכוח הקולני בין השכנים, יכול לתת לנו דיאלוג מנצח בין דמויות שלנו בספר. שיר חדש ששמעת בפקק בדרך עבודה יכול להפוך לפסקול של הספר שלך או לשיר האהוב על הדמות שאתה כותב.

כל יום שאני נמצאת בשיגרת הכתיבה, הופך בשבילי ליום חג של כתיבה טובה. כדי להפוך כל יום ליום חג הכתיבה צריך פשוט להתחיל לכתוב.