לפני 40 יום התחייבתי לכתוב כל יום. כתיבה יומיומית חופשית, לפחות 10 דקות ביום. זה היה סוג של אתגר, להתמיד בכתיבה במשך 40 יום. לפעמים כתבתי בבוקר, לפני בזריחה, לפעמים כתבתי בלילה הרבה אחרי השקיעה. לפעמים התמזל מזלי ותפסתי את הרגע של השקיעה וכתבתי…לפעמים כתבתי עם הקפה הראשון של הבוקר בעבודה, לפעמים כתבתי בהפסקת צהרים. לפעמים כתבתי הרבה ולפעמים מעט. כתבתי כשהייתי עייפה וכשהייתי עצובה, כתבתי כשהיה לי חום וכשהרגשתי נפלא, כתבתי עם כאב ראש וכתבתי בלי כאב ראש. כתבתי מילים טובות ומילים של כעס, מילים של מתח ומילים של שיחרור, מילים של אהבה ומילים של ספק. כתבתי מילים של ביקורת עצמית ומילים של חמלה וקבלה. לקראת סוף התקופה, ראיתי שינויים על הדף . לאט לאט משהו נרגע על הדף, המתח והלחץ התחילו להעלם ולפתע ראיתי יותר מילים של הכרת תודה והודיה, מילים טובות שמרחיבות את הלב. הרגשתי איך המילים שלי, אלו שיצרתי במו ידיי הדהדו בי הרבה אחרי שסיימתי לכתוב. זה אחד הדברים שכל כך מרתקים אותי בכתיבה, זה מה שגורם לי להמשיך ולכתוב ולחקור את הכוח שיש בכתיבה. בעיניי זה כוח אדיר וזו מתנה ייחודית, מתנה שבאה עם אחריות גדולה – לבחור בכל רגע נתון במילים טובות. מילים טובות גם כלפי עצמך (המחשבות)  וגם כלפי אחרים (המילים).  הרי סוף המעשה במחשבה תחילה.