את הדבר הרציני הראשון כתבתי מזמן, כשלמדתי בתיכון. עבדתי על היצירה הרצינית שלי 3 שנים, עבודה כמעט יומיומית, בכתב יד צפוף, מנצל כל משבצת. כתבתי ספר פנטזי על חבורה של נערים בני שבע עשרה וכל ההרפתקאות שלהם בעולם דמיוני שיצרתי עבורם. אז לא ידעתי שום דבר על כתיבה ויחד עם זאת ידעתי להעז ולכתוב. לא הכרתי את המושג "מסע הגיבור", אבל בצורה מדוייקת העברתי את הגיבורים שלי את מסע הגיבור הקלאסי. אז לא ידעתי דבר על פיתוח דמויות ראשיות ודמויות משניות, על דמויות שטוחות ודמויות עגולות, אבל הצלחתי לייצר דמויות שונות שעונות להגדרות אלו. אז לא ידעתי איך אני כותבת את הגיבור הראשי,  את הנבל ואת אנטי גיבור, אבל כתבתי אותם בצורה מדוייקת ומעניינת. אז לא ידעתי מה זה סצנה וקומפוזיציה ואיך מעבירים תחושות דרך המילים, אבל הצלחתי לייצר את כל אלו. אז לא ידעתי דבר על מודע ותת מודע, לא הכרתי את תורתו של ק.יונג, אבל מסתבר שהצלחתי לייצר דמויות ארכיטיפיים (כמו הלוחם, המנטור, המלך, העוזר…) אז לא ידעתי דבר על מערך האמונות וערכים שמרכיבים ומאפיינים את הדמויות, אבל זיהיתי במדוייק בכל דמות את האמונות שלהם והקפדתי לשמור על הערכים האלו ונתתי לדמויות שלי לפעול בהתאם לערכים שלהם. אז לא ידעתי שהכתיבה עוזרת לי להכיר את הערכים שלי והאמונות שלי והעולם הפנימי שלי, אבל ידעתי שעליי להמשיך ולכתוב ולנסות להבין מי אני ומה אני. בספר שכתבתי, הדמויות שלי עברו תהליך, אז לא ידעתי לקרוא לזה תהליך קראתי לזה הרפתקה. הדמויות שלי עשו טעויות, שילמו מחיר על ההחלטות השגויות שלהם, פחדו, עשו שטויות, צחקו, בכו, התבלבלו, התאהבו, נפרדו, נבגדו, נשברו, חפשו דרך והלכו לאיבוד. הדמויות הראשיות שלי היו הנערה שאני הייתי או הנערה שרציתי להיות. אותו ספר, שלעולם לא יפורסם ולעולם לא יראה אור, הוא הדבר הכי טוב שכתבתי אי פעם. יש לו ערך עצום בשבילי היום ובשביל אותה נערה שכתבה ביום ובלילה ובין לבין, בזמן השיעורים בבית הספר. אותה נערה שלא ידעה למה היא בכלל כותבת, למה היא מתאמצת לכתוב, כשהיא יודעת שאיש לא יראה את היצירה שלה. לאותה הנערה, הכתיבה הייתה מפלט, אי של שפיות, בעולם שונה ומשונה שנזרקה אליו, ברגע שעלתה לישראל. הכתיבה, הייתה עבורה מגרש המשחקים הגדול, שבו הכל אפשרי. שם על הדף, בין השורות, אפשר היה להתגעגע לחברים שנשארו במדינה אחרת, אפשר היה לחלום בגדול על אהבה כמו בסרטים, אפשר היה לדמיין שיש חברים חדשים, שגורמים לעולה חדשה להרגיש שייכת… חלמתי וכתבתי בגדול. עברו יותר מעשרים שנים, מאז שכתבתי את היצירה הראשונה שלי. הדמויות שאני כותבת היום, הרבה יותר רציניים ועמוקים, גדלו יחד איתי קצת, חוו דבר או שניים בחיים. הכתיבה שלי התבגרה יחד איתי, התפתחה וצמחה. ובכל זאת, כל פעם שאני מתחילה לכתוב, אני מרגישה שאני הופכת לאותה נערה כותבת, המתמסרת לכתיבה ביום ובלילה ובין לבין כותבת וחולמת בגדול.