חטפתי וירוס של חורף, כזה נחמד יחסית ומנומס. לא מפריע יותר מדי עם כל התופעות של כאבי גרון או שיעולים, רק מחליש את גוף וטיפה מעלה חום. גם החום מנומס 37 וקצת. הבעיה היחידה שהוירוס הזה מתעקש להשאר איתי כבר כמעט שבוע ודי משבית אותי. אז הבית מתנהל בזכות הבנים ובעלי ואני מבלה את רוב שעות היום בקריאה ובכתיבה. אז שלשום כתבתי 1500 מילים ואתמול קראתי את מה שכתבתי,  ערכתי ולבסוף מחקתי 1300 מילים. יום כתיבה פורה במיוחד, כי סוף סוף מצאתי את המילים הנכונות. היום שלחתי את מה שכתבתי לחברה לכתיבה שדעתה חשובה לי. היום לראשונה יצאתי מהבית, לתפוס קצת שמש חורפית. ארזתי לי כוס תה ופירות ושוקולד בשביל הנפש, דפדפת ועטים (אני תמיד לוקחת 2 למקרה ש 1 פתאום יחליט לא לכתוב). יצאתי מהבית ותכננתי להגיע לפארק קרוב, להתיישב בספסל לכתוב כמה דקות בשמש. הפארק במרחק חמש דקות מהבית, אבל כשיש בגוף משהו שעוצר אותך, משהו שמפריע לך – חמש דקות של הליכה זה המון זמן. הצעדים שלי נעשו קטנים יותר, חסכניים יותר ופתאום בין צעד לצעד נוצר מרווח נשימה וקשב. בזכות המרווח הזה ראיתי ממש מולי  ציפור לבנה. ניסיתי לצלם אותה, אבל היא ברחה כל פעם שהתקרבתי. לא ויתרתי, למרות שכבר התחלתי להתעייף. בסוף צילמתי אותה בדיוק ברגע שהיא המריאה. חייכתי לעצמי ולציפור וחזרתי הביתה עייפה אבל מרוצה. בסוף לא כתבתי מילה בדפדפת שלי ולא ישבתי בפארק על הספסל, אבל צילמתי ציפור. ועכשיו, כשאני מביטה בצילום הזה, אני חושבת שהציפור הזו מזכירה לי תהליך כתיבה. לפעמים הכתיבה מפתיעה אותי ונוחתת עליי ואז כל מילה מדוייקת ומונחת במקומה הטבעי, לפעמים אני צריכה ליצור תנאים מתאימים כתיבה, ליצור מרווחים בין הצעדים ולחדד את הקשב. לפעמים אני צריכה לצאת החוצה עם דפדפת ריקה וכמה עטים ולא לכתוב דבר ולרדוף אחרי ציפור לבנה.