לכל דבר שאי פעם כתבתי והחלטתי לחשוף יש את הזמן שלו. אני לא חושפת את הכתיבה שלי בקלות, ממש לא מאלו שמוכנים לפרסם כל דבר שכתבו. אני בן אדם מאוד פרטי, שוקלת בכובד ראש מה לכתוב ושוקלת פעמיים מה לפרסם ולאיזה קהל. יש דברים שאשמח לשתף עם כולם, זה בדרך כלל כל מה שקשור לכתיבה וליצירתיות. הידע הזה והניסיון העשיר שיש לי, זה משהו ששווה לחלוק עם כל מי שרק מוכן לשמוע. אני מאמינה בלב שלם שכולנו יצירתיים וכולנו יכולים לכתוב את הסיפורים שלנו בדרך הכי טובה שאנחנו יכולים. זו אמונה בסיסית שלי ועל זה אני יכולה לדבר ולכתוב שוב ושוב. זו אולי תמצית של מפגשים וסדנאות כתיבה שאני מעבירה.

אבל יש עוד משהו, משהו שאני לא אחשוף בקלות, לפחות לא בפני כל העולם. יש לי כמו לכולנו, את הסיפורים האישיים שלי, סיפורים משפחתיים, סיפורים שבנו ובונים אותי במשך חיי. אלו סיפורים שמוצאים את דרכם במוקדם או במאוחר אל הדף. לפעמים הם מציפים ומתעוררים לחיים באופן כמעט מיסטי, לפעמים אני מוציאה אותם מהבוידעם של זיכרוני, לפעמים משהו במציאות היומיומית מעיר את הסיפורים האלו ומכריח אותי לכתוב אותם. וזה אמור להיות קל, הרי הסיפור כבר מוכן, רק תשלפי אותו, כמו שהוא, מתוך תיבת האוצרות של דמיונת וזיכרונך. הרי אין צורך להמציא דמויות או את העלילה, הכל מוכן, רק תכתבי…

קל? לא תמיד. מאתגר? לגמרי.  מעניין? תמיד.

לפעמים פשוט מגיע הזמן הנכון לכתוב סיפור אחד מיוחד, שהוא לא מעולם הדמיוני, שהוא תיעוד של המציאות. לפעמים אני יודעת שזהו הזמן המדוייק לכתוב דווקא את הסיפור המשפחתי ולהזיז הצידה את כל שאר הדברים, להתמקד בסיפור אחד שצריך לספר. אז אני מתיישבת לכתוב ורוב הסיכויים שאפילו אסיים את הכתיבה. לפעמים זה יקח זמן ולא אבין למה אני לא מצליחה לסיים לכתוב, למה משתהה עם הסיום, נעצרת בדרך, כאילו מחכה למשהו. במקביל אמשיך להתעסק בסדנאות ובכתיבה רצינית של ספר. אני רגילה לעבוד במקביל בכמה ערוצים יצירתיים, כי אם הייתי מחכה שאסיים פרוייקט יצירתי מסויים, לפני שאקפוץ לפרוייקט הבא, לא הייתם מכירים אותי בכלל, הייתי עדיין שקועה בכתיבת ספר הביכורים שלי. ואז לפתע, כאילו משום מקום יגיע הרגע הנכון לסיים את הסיפור המשפחתי. ולא משנה שעברו שנתיים מרגע שכתבתי את המשפט הראשון, העיקר שבארוחת חג שביעי של פסח, בדיוק ביום הולדתה של סבתא שלי ז"ל, אקרא לפני כל השמפחה את סיפור חיה של סבתא שלי – 102 תחנות (היא חיה 102 שנים ונפטרה בשיבה טובה בערב פסח לפני שנתיים).

נפלאות דרכי הכתיבה…שאף פעם לא יודעים באמת מתי מתחיל הסיפור ומתי נגמר באמת.

נפלאות דרכי הכתיבה…שיש בה יותר שאלות מתשובות, אבל לא מתעייפים לשאול אותם ולפעמים גם מגיעים התשובות.

נפלאות דרכי הכתיבה…שדורשת מהכותב משמעת עצמית ועמידה בזמנים, אבל משחקת עם הזמנים והכותב ובודקת את סבלנותו ואת יכולת ההתמדה שלו שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.

נפלאות דרכי הכתיבה!