בין חודש אב ליולי אוגוסט

אני לא אוהבת להתעסק בהגדרות, כי ברגע שאני מנסה להגדיר את עצמי אני מרגישה ששום הגדרה לא מספיק מדייקת אותי. אני לא גדלתי בארץ, אבל כבר קרוב ל – 30 שנה גרה בארץ. אני לא צמה בתשעה באב, אבל מכבדת את אלו שצמים. אני לא הכרתי הרבה דברים על ישראל, לפני שעשיתי עלייה, אבל ידעתי היטב שאנחנו יהודים. בקיץ האחרון שלי בקייב, הייתי בקייטנה שארגן "חבד". לא ידענו כלום על דתיים וחילוניים, לא ידענו מה זה "חבד", אבל זו הייתה הזדמנות ללמוד עברית ולהכיר מסורת יהודית. שם שמעתי לראשונה על תשעה באב ואפילו הייתי בתשעה באב בקבר של רבי נחמן. מה שאני זוכרת מהביקור שלי באומן, זה שביקשו מאיתנו לכתוב מכתב לרבי, שבו אנחנו כותבים מעשים טובים שעשינו השנה. התייחסתי לזה ברצינות (תמיד התייחסתי ברצינות לכתיבה…אפילו בגיל ארבע עשרה) וניסיתי לכתוב כמה מעשים טובים שעשיתי ולהפתעתי הרשימה הייתה מאוד קצרה. איכשהו כשהתחלתי לכתוב, הקולות של שיפוטיות וביקורת קפצו לראש וחסמו את הגישה לדברים טובים שעשיתי. כמובן, שבגיל ארבע עשרה לא חשבתי על זה ופשוט התרכזתי בכתיבה. ככל שכתבתי, קרה דבר מופלא, המילים הסתדרו כאילו מעצמם ולאט לאט העלימו את השיפוטיות וביקורת עצמית. המילים שכתבתי נתנו לי במתנה חמלה לעצמי ולימדו אותי שלכתיבה יש כוח אדיר. את השיעור הזה אני לא שוכחת עד היום וממשיכה לחקור את כוח המרפא של הכתיבה ומנסה להעביר את זה הלאה.

אחת הדרכים שמצאתי שהן יעילות ועובדות נהדר – זה כתיבה אינטואיטיבית (חופשית, נטולת ביקורת) במשך תקופה רציפה. סבב אחרון של כתיבה כזו עשיתי בשנה שעברה, 40 יום של כתיבה אינטואיטיבית לפני יום כיפור. זה היה אתגר מעניין ולא פשוט, אבל הזכיר לי כמה כוח יש לכתיבה ואיזו מתנה נפלאה זו כתיבה. השנה החלטתי לעשות שוב את האתגר זה וב 8/08/18 אני מתחילה. השנה אפשר להצטרף אליי ולעשות ביחד את האתגר. כל הפרטים בקרוב…

השאר תגובה