הייתי ילדה כותבת. עוד לפני שידעתי מה זה להיות ילדה כותבת, כנראה, עוד לפני שידעתי לכתוב בכלל. יש לי כמה זיכרונות מאוד ברורים על “ילדה כותבת”.

זיכרון  #1 – אני בגן חובה, ששנאתי כל רגע שהייתי בו, כי הרגשתי שאני לא שייכת לשם (הצטרפתי לקבוצה של ילדים שהמשיכו ביחד כקבוצה מגן טרום חובה). סבלתי באותו גן, שלצערי יכולתי לראות את החצר שלו מחלונות ביתי ואת ביתי מחצר הגן שהסתובבתי בו לבד, כאשר הילדים השאירו אותי מחוץ למשחק. להיות מחוץ למשחק, לא להיות חלק ולהיות זרה בחבורה שהתגבשה, זו הרגשה קשה בכל גיל, במיוחד בגיל חמש. אבל אני חולקת את הזיכרון הזה לא כי אני רוצה לסחוט אמפתיה או רחמים. אני חולקת זיכרון הזה כי הוא הזיכרון הראשון שלי על כתיבה. עוד לא ידעתי לכתוב בכלל, אבל התחלתי לטוות סיפורים. פתאום, נפל לי אסימון, שלא משנה מה יש בחוץ, יש לי משהו שהוא רק שלי וזה הסיפורים שאני מסוגלת להמציא. אף אחד לא יכול לקחת את הסיפורים שלי ממני, אף אחד לא חייב לראות או לשמוע אותם, זה רק אני והסיפורים שאני ממציאה. הכוח הזה תמיד זמין ותמיד נמצא לידי, אני רק צריכה לפנות אליו, לרכז בו את תשומת ליבי ואת סקרנותי . ומה שיפה שבשביל להמציא סיפורים או בשלב מאוחר יותר לכתוב סיפורים, לא חייבים להיות הילדה הכי יפה בגן וגם לא הילדה הכי פופולרית בבית הספר, אפשר להיות פשוט אני.

זיכרון #2 – אני בכיתה א׳, כבר יודעת קרוא וכתוב. אני אוהבת מילים וצירופי מילים. אני אוהבת לקרוא וכשאני רואה תמונות בספר אני מתעכבת עליהם ושמה לב לכל פרטים. התמונות גם מספרות סיפור. לפעמים תמונה משלימה טקסט ולפעמים התמונה מספרת סיפור אחר לגמרי. אני אוהבת שילוב בין תמונה לטקסט ואוהבת להתבונן במה שקורה בחוץ, כשאני יושבת ליד החלון. הרחוב, פנסי רחוב, הכביש, עצים, בית ממול, אנשים שחולפים להם ברחוב, גדר של גן ילדים, כל מה שני רואה באותו רגע, יכול להפוך לקומפוזיציה או לסצנה בסיפור. אני רק צריכה התבונן היטב, לתפוס איזה רגע שממנו יתחיל הקסם של סיפור. הקסם קורה כשמתחילים לשאול המון שאלות והחשובה שבהם ״מה הסיפור של…״ אחר כך באה השאלה לא פחות חשובה ״למה?״ למשל:

למה הילדה שהולכת יד ביד עם סבתא שלה בוכה? למה סבתא לא מרגיעה אותה? למה הם הולכות עכשיו ברחוב שלי? מה יש בתיק החום של סבתא?איך קוראים לנכדה? איך קוראים לבובה שהיא מחזיקה חזק חזק ביד הקטנטנה שלה?

יש לי עוד הרבה זיכרונות כאלו, שהם חלק בלתי נפרד ממני ומעצמי הכותבת שבי. החלק היצירתי הזה קיים בכל אחד. אני לא יוצאת דופן ביצירתיות ובכישרון הכתיבה שלי. אני פשוט נתתי לכתיבה להיכנס לחיי והשקעתי מאמצים בלטפח את כישורי יצירתיות. בהתחלה זה היה אינטואיטיבי, אולי אפילו לא מודע. ככל שהתפתחתי, כך השקעתי זמן וכוח בלימודי כתיבה ויצירתיות. ככל שאני לומדת יותר, אני סקרנית יותר ורוצה לדעת עוד. הסקרנות ויצירתיות הולכים איתי יד ביד ומלווים אותי יום יום בדרך שלי ומאפשרים לקסם הכתיבה להתרחש ומאפשרים לי להעביר את הקסם הזה הלאה.

אני לא אוהבת להתעסק בהגדרות, כי ברגע שאני מנסה להגדיר את עצמי אני מרגישה ששום הגדרה לא מספיק מדייקת אותי. אני לא גדלתי בארץ, אבל כבר קרוב ל – 30 שנה גרה בארץ. אני לא צמה בתשעה באב, אבל מכבדת את אלו שצמים. אני לא הכרתי הרבה דברים על ישראל, לפני שעשיתי עלייה, אבל ידעתי היטב שאנחנו יהודים. בקיץ האחרון שלי בקייב, הייתי בקייטנה שארגן “חבד”. לא ידענו כלום על דתיים וחילוניים, לא ידענו מה זה “חבד”, אבל זו הייתה הזדמנות ללמוד עברית ולהכיר מסורת יהודית. שם שמעתי לראשונה על תשעה באב ואפילו הייתי בתשעה באב בקבר של רבי נחמן. מה שאני זוכרת מהביקור שלי באומן, זה שביקשו מאיתנו לכתוב מכתב לרבי, שבו אנחנו כותבים מעשים טובים שעשינו השנה. התייחסתי לזה ברצינות (תמיד התייחסתי ברצינות לכתיבה…אפילו בגיל ארבע עשרה) וניסיתי לכתוב כמה מעשים טובים שעשיתי ולהפתעתי הרשימה הייתה מאוד קצרה. איכשהו כשהתחלתי לכתוב, הקולות של שיפוטיות וביקורת קפצו לראש וחסמו את הגישה לדברים טובים שעשיתי. כמובן, שבגיל ארבע עשרה לא חשבתי על זה ופשוט התרכזתי בכתיבה. ככל שכתבתי, קרה דבר מופלא, המילים הסתדרו כאילו מעצמם ולאט לאט העלימו את השיפוטיות וביקורת עצמית. המילים שכתבתי נתנו לי במתנה חמלה לעצמי ולימדו אותי שלכתיבה יש כוח אדיר. את השיעור הזה אני לא שוכחת עד היום וממשיכה לחקור את כוח המרפא של הכתיבה ומנסה להעביר את זה הלאה.

אחת הדרכים שמצאתי שהן יעילות ועובדות נהדר – זה כתיבה אינטואיטיבית (חופשית, נטולת ביקורת) במשך תקופה רציפה. סבב אחרון של כתיבה כזו עשיתי בשנה שעברה, 40 יום של כתיבה אינטואיטיבית לפני יום כיפור. זה היה אתגר מעניין ולא פשוט, אבל הזכיר לי כמה כוח יש לכתיבה ואיזו מתנה נפלאה זו כתיבה. השנה החלטתי לעשות שוב את האתגר זה וב 8/08/18 אני מתחילה. השנה אפשר להצטרף אליי ולעשות ביחד את האתגר. כל הפרטים בקרוב…

בן שלי, בגיל יומיים עם דגל ישראל 27/04/2004 יום העצמאות

״מה הרגע הכי ישראלי שלך?״ שאל אותי בן שלי. הוא תפס אותי לא מוכנה, אף פעם לא חשבתי על זה.

״זו שאלה מעניינת״ השבתי ועצרתי לרגע לחשוב וכדי למשוך קצת זמן שאלתי ״רגע אחד?ישראלי?שלי?״

״כן, רגע אחד בלבד״ התעקש בן שלי, נער בן ארבע עשרה. הוא צבר, בן בכור שלי, שנולד בארץ ואני בגיל ארבע עשרה עליתי ארצה. עכשיו אנחנו שווים בגיל, הוא של היום ואני של אז. הוא לא תמיד מבין איזה בר מזל הוא, שנולד פה, במדינה הזו שקיבלה אותי בשנת 90, רק כי אני יהודיה. הוא נולד לשפת אם עברית, ואני גדלתי ברוסית. הוא חושב, חולם וכותב בעברית ואני מדלגת בקלות בין עברית לרוסית ולפעמים עדיין כשאני מדברת שומעים מבטא רוסי קל.

״נו, אז מה הרגע הישראלי שלך?״ חוזר ושואל בני ואני מחליטה לחזור להתחלה, לרגע ראשון שנחרט בזיכרוני כשנחתנו בבן גוריון וקיבלנו תעודות עולה ואיבדנו את המזוודות שלנו וחיכינו למונית שתקח אותנו לירושלים. והיה חם, כל כך חם …והינו כל כך עייפים מהטיסה, אבל חיוך לא ירד מהשפתיים, כי הגענו לארץ. אבל לא על זה סיפרתי לבן שלי. סיפרתי על משהו אחר, על רגע קטן שמי שגדל בארץ לא בטוח היה מיחס לו חשיבות, אבל מי לא גדלתי בארץ ובשבילי לראות חיילים עם נשק נחים על הדשא, ליד הכביש שעברנו בו, זה היה מראה חדש. עמדנו ברמזור ויכולתי להסתכל עוד כמה רגעים על בנים ובנות במדים מצחקקים ומדברים. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם צבא. עד אותו רגע צבא וחיילים זה היה משהו מאוד רחוק ממני, משהו שרואים בסרטים או במצעד של תשעי למאי, יום שציינו כיום הניצחון על נאצים בברית המועצות לשעבר. פה, בישראל, בשעות הראשונות שלי בארץ, קלטתי שהצבא הוא קרוב, הוא חלק בלתי נפרד מהנוף מאחורי החלון של מונית הדוהרת מבן גוריון לחיים החדשים בירושלים. באותו רגע עוד לא קלטתי שצבא הוא משהו שאהיה חלק ממנו, לא רק כשאהיה בת שמונה עשרה ואתגייס אלא גם כשאתחתן ובעלי ילך למילואים, לא יכולתי לדמיין שאהיה דודה גאה לקצין ועוד מעט שוב דודה לחייל בסדיר. הצבא והחיילים ימשיכו להיות נוכחים בחיי גם כשאעמוד חסרת מילים בהלוויה צבאית של אח של חברה לעבודה, גם כשאשמע בסדנת כתיבה סיפור של אחות שכולה על אחיה שנהרג ב”ליל הגלשנים״.

״זה בהחלט רגע ישראלי.״ סיכם הבן שלי ואני חשבתי שהוא נולד ביום הזיכרון ועוד ארבע שנים הוא יעלה על המדים.

לכל דבר שאי פעם כתבתי והחלטתי לחשוף יש את הזמן שלו. אני לא חושפת את הכתיבה שלי בקלות, ממש לא מאלו שמוכנים לפרסם כל דבר שכתבו. אני בן אדם מאוד פרטי, שוקלת בכובד ראש מה לכתוב ושוקלת פעמיים מה לפרסם ולאיזה קהל. יש דברים שאשמח לשתף עם כולם, זה בדרך כלל כל מה שקשור לכתיבה וליצירתיות. הידע הזה והניסיון העשיר שיש לי, זה משהו ששווה לחלוק עם כל מי שרק מוכן לשמוע. אני מאמינה בלב שלם שכולנו יצירתיים וכולנו יכולים לכתוב את הסיפורים שלנו בדרך הכי טובה שאנחנו יכולים. זו אמונה בסיסית שלי ועל זה אני יכולה לדבר ולכתוב שוב ושוב. זו אולי תמצית של מפגשים וסדנאות כתיבה שאני מעבירה.

אבל יש עוד משהו, משהו שאני לא אחשוף בקלות, לפחות לא בפני כל העולם. יש לי כמו לכולנו, את הסיפורים האישיים שלי, סיפורים משפחתיים, סיפורים שבנו ובונים אותי במשך חיי. אלו סיפורים שמוצאים את דרכם במוקדם או במאוחר אל הדף. לפעמים הם מציפים ומתעוררים לחיים באופן כמעט מיסטי, לפעמים אני מוציאה אותם מהבוידעם של זיכרוני, לפעמים משהו במציאות היומיומית מעיר את הסיפורים האלו ומכריח אותי לכתוב אותם. וזה אמור להיות קל, הרי הסיפור כבר מוכן, רק תשלפי אותו, כמו שהוא, מתוך תיבת האוצרות של דמיונת וזיכרונך. הרי אין צורך להמציא דמויות או את העלילה, הכל מוכן, רק תכתבי…

קל? לא תמיד. מאתגר? לגמרי.  מעניין? תמיד.

לפעמים פשוט מגיע הזמן הנכון לכתוב סיפור אחד מיוחד, שהוא לא מעולם הדמיוני, שהוא תיעוד של המציאות. לפעמים אני יודעת שזהו הזמן המדוייק לכתוב דווקא את הסיפור המשפחתי ולהזיז הצידה את כל שאר הדברים, להתמקד בסיפור אחד שצריך לספר. אז אני מתיישבת לכתוב ורוב הסיכויים שאפילו אסיים את הכתיבה. לפעמים זה יקח זמן ולא אבין למה אני לא מצליחה לסיים לכתוב, למה משתהה עם הסיום, נעצרת בדרך, כאילו מחכה למשהו. במקביל אמשיך להתעסק בסדנאות ובכתיבה רצינית של ספר. אני רגילה לעבוד במקביל בכמה ערוצים יצירתיים, כי אם הייתי מחכה שאסיים פרוייקט יצירתי מסויים, לפני שאקפוץ לפרוייקט הבא, לא הייתם מכירים אותי בכלל, הייתי עדיין שקועה בכתיבת ספר הביכורים שלי. ואז לפתע, כאילו משום מקום יגיע הרגע הנכון לסיים את הסיפור המשפחתי. ולא משנה שעברו שנתיים מרגע שכתבתי את המשפט הראשון, העיקר שבארוחת חג שביעי של פסח, בדיוק ביום הולדתה של סבתא שלי ז”ל, אקרא לפני כל השמפחה את סיפור חיה של סבתא שלי – 102 תחנות (היא חיה 102 שנים ונפטרה בשיבה טובה בערב פסח לפני שנתיים).

נפלאות דרכי הכתיבה…שאף פעם לא יודעים באמת מתי מתחיל הסיפור ומתי נגמר באמת.

נפלאות דרכי הכתיבה…שיש בה יותר שאלות מתשובות, אבל לא מתעייפים לשאול אותם ולפעמים גם מגיעים התשובות.

נפלאות דרכי הכתיבה…שדורשת מהכותב משמעת עצמית ועמידה בזמנים, אבל משחקת עם הזמנים והכותב ובודקת את סבלנותו ואת יכולת ההתמדה שלו שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.

נפלאות דרכי הכתיבה!

אני לא בטירוף של ניקיונות, לא עושה משהו מיוחד כדי להבריק ולצחצח את התנור או החלונות. אני לוקחת את הניקיון לכיוון קצת אחר – להזדמנות לסדר ולהזיז דברים שזנחתי או דחיתי או לא הגעתי אליהם. מסתבר שיש לי המון כאלו, במיוחד בהקשר של כתיבה. אני יצרנית בלתי נלאית של דפים כתובים. יש לי כמויות של דפים, קלסרים, מחברות, פתקיות, פנקסים… והם מלאים בכתב יד צפוף או בכתב יד מתפזר ומרושל, הם כתובים בעט או בעיפרון צבעוני או בטוש. יש גם מחברות שהתחלתי ולא כתבתי יותר מדף אחד, יש מחברות שכתבתי חצי מחברת וזנחתי. כזאת אני, מבולגנת, מפוזרת, לא שיטתית, לא מאורגנת עם המחברות שלי. אבל יחד עם זה, אני מאוד מאורגנת עם הכתיבה שלי וכשאני עוסקת בכתיבה של משהו מובנה ספר למשל, אני מאוד מדוייקת ומסודרת. עצם גבולות הספר, גורמים לי לאסוף את עצמי, להתגבר על הרצון להיות בבלאגן היצירתי ופשוט לעשות את הכי טוב שאני יכולה כדי לכתוב ספר טוב.

כתיבת ספר טוב, דורשת מאמץ, שלא מסתכם בסיפור טוב או בכתיבה טובה. במאמץ הזה נכנסים גם גורמים שבכלל לא במישור הסיפרותי, גורמים אישיים כמו אמונה, יכולת התמדה, יכולת התמודדות עם ביקורת ועוד ועוד. לפעמים נדמה לי שכתיבה עצמה זה החלק הקל בכל הסיפור. לפעמים אני מרגישה חוסר ביטחון כלפי הכתיבה שלי, לפעמים אני מתקפלת מול ביקורת ומוכנה להניח בצד כתב יד שעבדתי עליו כמה שנים טובות, לפעמים אני צריכה להכריח את עצמי ולהתעקש להתמיד בכתיבה.

כשאני חווה ימים כאלו, אני נוהגת לעשות משהו כיפי עם הכתיבה שלי, למשל לקרוא משהו שכתבתי פעם (רק בשביל זה כדאי לסדר את כל הדפים ומחברות, שיהיה קל להתמצא בבלאגן היצירתי שלי)  או לקרוא משהו שמישהו אחר כתב, משהו שיעורר השראה או פשוט ישפר מצב רוח. אני פונה גם לכתיבה עצמית – כותבת כל מה שמציק לי, מורידה על הדף את כל התלונות והבקשות שלי. הדף סובל הכל, סופג לא רק מילים ודיו לפעמים גם דמעות. ולפעמים אני הולכת לסדנאות כתיבה בשביל להיות בסביבת עוד אנשים כותבים.

שנים של כתיבה לימדו אותי שכל יום הוא יום של כתיבה אחרת וכל יום מחדש, אני בוחרת במתנה היצירתית שלי – בכתיבה.

בנתיים, היום אני הולכת לארגן ולסדר את הכתב יד של ספר הביכורים שלי בעברית.

אני והמחשבים זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אפילו לא ממבט שני , אולי זו אהבה ממבט שלישי או שביעי, אבל מי סופר. בחרתי בלימודי מחשב עוד בתיכון, מבלי באמת להבין מה ואיך אני בוחרת. כדי להבין את הבחירה הזו, צריך להבין שאני הייתי רק שנה בארץ ולא בדיוק הבנתי מה זה מגמות ומה זה מחשבים. לא יכולתי לדעת אז שאני בוחרת כיוון מקצועי שיקבע בסוף כיוון הקריירה שלי.

לקח לי שבע שנים עד שקיבלתי תואר ראשון בהנדסת תוכנה. התמזל מזלי ולקח לי רק שנה למצוא את העבודה הראשונה שלי בתחום המחשבים. זו היתה שנה קשה שבה שאלתי את עצמי אינספור שאלות והכי כואבת הייתה שאלה : האם בזבזתי שבע שנים על לימודי מקצוע שלא נדרש? ואיך זה ייתכן שבתחום כל כך רחב כמו הייטק אני לא מוצאת את עצמי? ומה אני עושה עם זה? ולאן הולכים מכאן? משנים כיוון? זורקים לפח דיפלומה של מהנדסת? אותה שנה הייתה שנה מאתגרת מכל הבחינות: כלכלית, רגשית, אישית ומשפחתית. הרגשתי את הערך העצמי שלי יורד, הרגשתי תחושה מרה של כישלון מקצועי והרגשתי חוסר אונים. בגיל 25 חשבתי שקריירה שלי נגמרה עוד לפני שהתחילה. לא מפתיע שבאותה שנה הפסקתי לכתוב. הייתי במקום הכי רחוק מעצמי ומיצירתיות שבי, הפסקתי להאמין שיש לי מה לכתוב. הפסקתי להאמין שאני טובה בכתיבה ושכתיבה עושה לי טוב לנפש. הנחתי עט… רגע לפני שעשיתי זאת,עוד ניסיתי לחפש את עצמי בין הדפים שכתבתי פעם. לא מצאתי שם שום דבר שהיה שווה להלחם עליו, לא מצאתי שם בין הדפים שום סיבה להמשיך לכתוב. אבל מצאתי אינספור סיבות לא לכתוב. נכנסתי לחדר החושך של מחסום כתיבה ונשארתי שם שבע שנים הבאות…

אלו היו שבע שנים הטובות שלי בהייטק. עבדתי בפרוייקטים ייציבים וגדולים, התפתחתי מקצועית, מצאתי תחום התמחות ועבדתי בו במשך שבע שנים שקטות ורגועות.

אחרי שבע שנים אלו קרה משהו מוזר…אולי אלו היו כאבי גדילה, אולי פשוט הגיע זמן לנוע, אבל הרגשתי שאני רוצה ויכולה יותר. ובעיתוי מושלם, קיבלתי הצעה לנהל ולעבור לחברה שעוסקת בפרוייקטים רבים. זו הייתה הצעה אטרקטיבית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מקצועית.

לא ידעתי שאלו יהיו שבע שנים סוערות שלי בהייטק וגם שבע שנים של התפתחות אישית ויצירת קריירה אחרת. לא ידעתי שאלו יהיו שנים שבהם אצא בכוחות עצמי ממחסום כתיבה, אלמד כתיבה יוצרת וכתיבה טיפולים, אתקדם ללימודי הנחייה ואתמחה בהנחיית קבוצות כתיבה. לא ידעתי שאסיים לכתוב ספר ואחשוב על לצאת לאור, לא ידעתי שאתחיל לכתוב שירים וסיפורים קצרים. לא ידעתי שאפתח בלוג ואעזור לאנשים אחרים לחפש את הניצוץ היצירתי שלהם. לא ידעתי שבקריירה שלי אחווה ירידות ועליות, פיטורין ופרוייקטים חדשים, לא ידעתי שאהפוך לפרילנסרית ואוכל לשלב בין עבודה בהייטק לצד עבודה יצירתית.

שבע שנים אחרנות בקריירה שלי היו סוערות, אבל מלאי תובנות שאותם אני שמחה לחלוק בקורס “ליצור לעצמי קריירה” . הקורס מועבר על ידי ועל ידי ריבה פרי – מורה ומנחה שלי בתחום יצירתית וכתיבה, פסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית.

כל הפרטים והרשמה בדף של ריבה

https://muses.co.il/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%AA.htm

הדבר הראשון שלמדנו בקורס הנחיית קבוצות כתיבה, זה נושא מרחב הכתיבה. זה אחד השיעורים החשובים שאני חוזרת אליו שוב ושוב לפני כל סדנה . אני בודקת מרחב פיזי –  האם יש מספיק אור מעל מקום שבו כותבים, האם יושבים ליד שולחן או על הספה, האם יש תה במגוון טעמים, האם כל העטים כותבים, האם יש מספיק דפים…כל הפרטים האלו כל כך חשובים, כי אני רוצה שמי שיבוא אליי ירגיש הכי בנוח ופשוט יתמסר לכתיבה. אני חושבת שברגע שמרגישים נוח במרחב הפיזי, מרגישים בנוח גם במרחב הכתיבה. כשמרגישים בנוח במרחב הכתיבה, אז פתאום באים רעיונות חדשים שלא חשבנו עליהם, פתאום אנחנו מעזים יותר בכתיבה, פתאום אנחנו חווים כתיבה בצורה אחרת ופתאום באה ההשראה. זה הקסם של שהייה במרחב הכתיבה, שבשבילו כדאי להגיע לסדנאות כתיבה. אחרי סדנת כתיבה טובה, נשאר טעם של עוד… והחוויה של שהייה במרחב הכתיבה ממשיכה להדהד הרבה אחרי הסדנה עצמה. זה קצת דומה לקריאת ספר, שבעצם פותח לנו סוג של מרחב דמיוני שיצר סופר. ספר טוב ממשיך להיות איתנו גם כשאנחנו מסיימים לקרוא. סופרים טובים לרוב יעידו על עצמם שהם קוראים המון. ואולי זה מה שהופך אותם לסופרים טובים באמת – יכולת לשהות במרחבי כתיבה ויכולת להנגיש את מרחבי הכתיבה ולהפוך אותם למרחבי קריאה.

חטפתי וירוס של חורף, כזה נחמד יחסית ומנומס. לא מפריע יותר מדי עם כל התופעות של כאבי גרון או שיעולים, רק מחליש את גוף וטיפה מעלה חום. גם החום מנומס 37 וקצת. הבעיה היחידה שהוירוס הזה מתעקש להשאר איתי כבר כמעט שבוע ודי משבית אותי. אז הבית מתנהל בזכות הבנים ובעלי ואני מבלה את רוב שעות היום בקריאה ובכתיבה. אז שלשום כתבתי 1500 מילים ואתמול קראתי את מה שכתבתי,  ערכתי ולבסוף מחקתי 1300 מילים. יום כתיבה פורה במיוחד, כי סוף סוף מצאתי את המילים הנכונות. היום שלחתי את מה שכתבתי לחברה לכתיבה שדעתה חשובה לי. היום לראשונה יצאתי מהבית, לתפוס קצת שמש חורפית. ארזתי לי כוס תה ופירות ושוקולד בשביל הנפש, דפדפת ועטים (אני תמיד לוקחת 2 למקרה ש 1 פתאום יחליט לא לכתוב). יצאתי מהבית ותכננתי להגיע לפארק קרוב, להתיישב בספסל לכתוב כמה דקות בשמש. הפארק במרחק חמש דקות מהבית, אבל כשיש בגוף משהו שעוצר אותך, משהו שמפריע לך – חמש דקות של הליכה זה המון זמן. הצעדים שלי נעשו קטנים יותר, חסכניים יותר ופתאום בין צעד לצעד נוצר מרווח נשימה וקשב. בזכות המרווח הזה ראיתי ממש מולי  ציפור לבנה. ניסיתי לצלם אותה, אבל היא ברחה כל פעם שהתקרבתי. לא ויתרתי, למרות שכבר התחלתי להתעייף. בסוף צילמתי אותה בדיוק ברגע שהיא המריאה. חייכתי לעצמי ולציפור וחזרתי הביתה עייפה אבל מרוצה. בסוף לא כתבתי מילה בדפדפת שלי ולא ישבתי בפארק על הספסל, אבל צילמתי ציפור. ועכשיו, כשאני מביטה בצילום הזה, אני חושבת שהציפור הזו מזכירה לי תהליך כתיבה. לפעמים הכתיבה מפתיעה אותי ונוחתת עליי ואז כל מילה מדוייקת ומונחת במקומה הטבעי, לפעמים אני צריכה ליצור תנאים מתאימים כתיבה, ליצור מרווחים בין הצעדים ולחדד את הקשב. לפעמים אני צריכה לצאת החוצה עם דפדפת ריקה וכמה עטים ולא לכתוב דבר ולרדוף אחרי ציפור לבנה.

“כתיבה היא תנועת הנפש” את המשפט הזה כתבתי בהשתלמות כתיבה טיפולית שבה השתתפתי. המפגש היה בנושא דימויים ומטפורות והתרגיל שעשינו היה לכאורה פשוט, להמשיך אינטואיטיבת משפט “כתיבה בשבילי היא כמו…” . עד לאותו רגע, שבו אחזתי בעט וכתבתי, לא ידעתי מה המשך המשפט “כתיבה בשבילי היא כמו…” אולי בעצם ידעתי אינטואיטיבית, אבל עד לאותו רגע לא כתבתי את מה שידעתי. אולי כתבתי ליד ובערך, אבל לא דייקתי. ואם כבר כתבתי את המשפט המדוייק,  עדיין לא זיקקתי אותו. “כתיבה היא תנועת הנפש” זה משפט שלא בא לי בקלות ולא היה הדבר הראשון שקפץ לי לראש כשעשיתי את התרגיל של כתיבה אינטואטיבית ממשפט “כתיבה בשבילי היא כמו…” . הייתי צריכה לגרד כמה קליפות לפני שהגעתי למשפט החשוב הזה שהסביר לי מהי כתיבה בשבילי ואיזה מקום היא תופסת בנפש שלי.

כתיבה אינטואטיבית, בהגדרתה זו כתיבה פחות מודעת, משחררת, זורמת. זו כתיבה מאפשרת להוריד מגננות, מגנים ומסיכות, כתיבה טהורה ולא מחייבת. זו כתיבה ממך ואליך, דיאלוג וחיבור בינך לבין עצמך. כתיבה ללא סימני תחביר וללא ביקורת פנימית או חיצונית, כתיבה לשם כתיבה שפותחת צוהר לחוכמת הלב.

בסדנאות כתיבה תרגילים של כתיבה אינטואטיבית הם בדרך כלל תרגילי חימום, כאלו שמאפשרים לשחרר את היד הכותבת ואת הראש מרעש היומיומי, סוג של הרפייה שמאפשרת להתמסר לכתיבה. וזה לא קל – פשוט לכתוב…זה לא קל להשאיר את הביקורת בחוץ, וזה לא קל “לנקות את הראש” ולתת ליד פשוט לכתוב. אבל ברגע שלומדים לעשות את זה, הכתיבה הופכת לקלילה יותר ומדוייקת יותר. תרגול כתיבה אינטואטיבית מאפשר לכותב ללמוד על עצמו בצורה הכי שקופה שאפשר. זה לימוד הכי חשוב בשביל כל אחד וחשוב במיוחד עבור מי שרוצה לכתוב משהו מובנה כמו סיפור או שיר. בסופו של דבר, הסופר כותב את עצמו שוב ושוב, בגרסאות שונות ומשנות… כי הרי כתיבה היא תנועת הנפש.

כתיבה אינטואטיבית נלמד בסדנת כתיבה הקרובה