“אני שונא לכתוב, כי אני גרוע בכתיבה” , זה מה שאמר לי ילד שמסיים כיתה ו’. כשפגשתי אותו לראשונה, לבקשת ההורים, בניסון לעזור לו להפתח לכתיבה, פגשתי סרבן כתיבה עקשן – ילד שלא היה מוכן לכתוב אפילו 5 משפטים. היה מולי ילד חכם ויצירתי, ילד עם דמיון מפותח ועולם פנימי עשיר, שהאמין באמונה שלמה שהוא גרוע בכתיבה ושהוא לא מסוגל לכתוב. להפתעתו, הוא גילה כבר בסוף הפגישה הראשונה, שהוא כתב סיפור קצר עם התחלה, אמצע וסוף. זה היה צעד ראשון שעירער את הביטחון שלו באמונה “אני גרוע בכתיבה”. ממפגש למפגש, התקדמנו בצעדים קטנים בדרך הכתיבה, נעזרים בתרגילי כתיבה המכוונים לבניית תחושת המסוגלות וביטחון בכתיבה. בניתי את התרגילים כך שיראו כמו משחק.

עיקרון המשחק בכתיבה, הוא אחד העקרונות שמאפשר לעקוף את האמונות המגבילות וביקורת פנימית. ככל שמתעמקים במשחק מתרחש תהליך יצירתי ויחד איתו עוד משהו, חשוב לא פחות… כפי שאמר פסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט בספרו “משחק ומציאות” – “במשחק, ובמשחק בלבד, הילד או המבוגר מסוגלים להיות יצירתיים ולהשתמש באישיות כולה, ורק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את העצמי.”

כשאנחנו כותבים, אנחנו יכולים “לשחק” עם הדמויות, להמציא עולמות, לבנות את העלילה ו “לחיות” חיים מדומים דרך הדמויות שלנו. כתיבה יצירתית, זה מגרש משחקים עצום ומרתק. ובמגרשים האלו לפעמים קורים דברים מדהימים…אחד מהם, קרה לי במפגש האחרון עם אותו ילד מכיתה ו’ (הילד שלא רצה לכתוב) כשהוא הראה לי יומן מסע, שהוא הולך למלא בחופשה שלו בחו”ל…

כל הילדים נולדים יצירתיים. בשביל ילד בן חמש זה טבעי כל כך לדמיין, להמציא, לשחק. זה הטבע של הילד לחקור ולהבין את העולם בעזרת הכלים הזמינים שיש לו : דמיון , משחק, יצירתיות . אם היינו מודדים את שיא היצירתיות של בן אדם, אז היינו מגלים שאנחנו הכי יצירתיים בסביבות גיל חמש. כי בגיל הזה אנחנו יוצרים ללא גבולות, אנחנו תמימים ומאמינים בעצמינו וביכולות היצירתיות שלנו, אנחנו אוהבים את היצירות שלנו והכי פחות חוטפים ביקורת מהסביבה. אם מתמזל מזלינו ויש לנו הורים מפרגנים ותומכים, אז הם גם ישבחו אותנו ויוסיפו לבטחון העצמי שלנו. ככל שהילדים גדלים , נכנסים למסגרת , לומדים דברים חדשים, לומדים להיות הישגיים, לומדים מהי ביקורת , לומדים לקבל ציונים, הילדים מתחילים ליצור פחות ופחות ובשלב הזה מתחילים להיווצר אמונות לגבי יצירתיות שלהם. האמונות האלו הולכות ללוות את הילדים  רוב חייהם הבוגרים, ממש כמו צל. השאלה שמעסיקה אותי קודם כל בתור הורה, איך אני יכולה לעזור לילד שלי מצד אחד לשמר את יצירתיות שלו מצד שני לאפשר לו להתפתח. איך אני יכולה לדאוג לזה שהילד שלי יאמין ביכולות היצירתיות שלו ולא יאבד את הבטחון העצמי שלו בשפע היצירתי. איך אני יכולה להפוך את החשיבה הביקורתית לחשיבה יצירתית, את האמונות המגבילות כלפי היצירתיות לאמונות מעצימות ומחזקות. בתור מנחה, הצבתי לעצמי מטרה, לבנות סדנאות מעוררי השראה, מטפחים ומפתחים את החשיבה היצירתית דרך הכתיבה. סדנאות האלו, מאפשרים חוויה אחרת של הכתיבה, שמחזקת ומעצימה את הכוח היצירתי שקיים בכל אחד מאיתנו בכל גיל.

הסדנה הקרובה  בחופשת פסח ומותאמת במיוחד לנוער בכיתות ה׳-ז׳ . כל הפרטים בלינק המצורף סדנת כתיבה בחופשת פסח לנוער

יש ילדים שכותבים. יש כאלו שכותבים יומנים, כאלו שכותבים למגירה וכאלו שיראו להורים את מה שהם כתבו וכאלו שישמרו בסוד את הכתיבה שלהם. הייתי ילדה כזו, ילדה כותבת. לא בחרתי בכתיבה, הכתיבה בחרה בי בגיל מאוד צעיר, בלי לשאול יותר מדי שאלות, פשוט יום בהיר אחד, התחלתי להמציא סיפורים ולכתוב אותם. אין לי מושג איך ולמה זה התחיל, רק ידעתי שעליי להמשיך לכתוב. ידעתי שזה חזק יותר ממני, הכוח היצירתי הזה שיש בכתיבה, אותו כוח שאני לומדת וחוקרת מאז ועד היום. הכוח הזה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות ודרכים ועם השנים למדתי לחיות בשלום עם הכוח הזה. כשרק גיליתי את הכתיבה, נורא נבהלתי. הייתי לבדי מול הדף ששיקף את מה שדמיינתי ותרגמתי למילים. היה מולי משהו ממשי, שיצרתי לבדי, מתוך דמיון. היה מולי הסיפור הראשון שכתבתי. מיהרתי להניח את הדף בצד ולא להסתכל עליו כמה ימים. ברור שלא הראתי אותו לאף אחד. הרי זה כל כך אישי, כל כך מיוחד, הסיפור הראשון שלי. פתאום אני, ילדה קטנה בת אחת עשרה, מעיזה לכתוב ועוד קוראת לדבר הזה סיפור. אני? כותבת? הרי סופרים כותבים ולא ילדות בנות אחת עשרה…פחדתי נורא שעשיתי מעשה בלתי נסלח. פחד שהתיישב כל כך עמוק שלפעמים גם היום אני מרגישה את הצל שלו מאיים עליי. ההרגשה הייתה כאילו נכנסתי לבריכה עמוקה מדי, כשאני בכלל לא יודעת לשחות. נאלצתי ללמוד לשחות לבדי, בלי סדנאות כתיבה יוצרת, בלי קייטנות קיץ שמוקדשים רק לכתיבה, בלי קבוצת תמיכה של עוד ילדים כותבים, בלי שיתוף של הורים בכל התהליך היצירתי שאני עוברת. למזלי, לא ויתרתי על הכתיבה, למרות שכל התנאים היו נגדי והייתי לבדי מול כוח הכתיבה שפרח בתוכי. קראתי הרבה ספרים, למדתי לקרוא כמו סופרת, העתקתי מילים חדשות וביטויים מעניינים, שיפרתי את מיומנויות שפתיות, שיחקתי עם מילים, שיחקתי עם דמויות, כתבתי ומחקתי, כתבתי שוב וזרקתי לפח, כתבתי וחייכתי, כתבתי ובכיתי, כתבתי וכעסתי וקרעתי לחתיכות קטנות את מה שכתבתי, כתבתי וכתבתי… התחלתי לזהות דפוסים ומבנים בכתיבה, התחלתי להתעניין בשירה ולקרוא קלאסיקות. כל דבר שקראתי ניסיתי לכתוב משהו דומה. מבלי לחשוב על זה יותר מדי, מבלי להבין יותר מדי, פשוט זרמתי עם כוח הכתיבה…לא הבנתי שלכוח היצירתי יש תכונה אחת שכדאי להתייחס אליה, זהו כוח טבעי, שקיים כפי שהוא ולא בדיוק מתאים את עצמו למי שיש לו את הכוח הזה. לא יכולתי לכוון את עוצמתו של הכוח הזה, לעדן אותו או להגביר אותו לפי רצוני. הכוח הזה לא השתנה בתוכי, מה שמשתנה עם השנים, זה התפתחות של האישיות שלי, ניסיון החיים ומנגנוני הגנה, שאנחנו לומדים לעטות על עצמינו כשאנחנו גדלים. למדתי לאזן את הכוח היצרתי בתוכי ובאופן פרדוקסלי, גיליתי כמה כוח הזה מרפא ומעצים ומשפיע על חיי לטובה. אבל הכל התחיל בגיל מאוד צעיר, כשיצירתיות הציפה אותי ולא ידעתי איך לחיות איתה. לא ידעתי שקיבלתי מתנה אדירה לחיים, בורכתי במתנת הכתיבה. מניסיון עבודה שלי עם ילדים, הבנתי כמה חשוב לשים לב דווקא לילדים היצירתיים האלו, אוהבי כתיבה ולאפשר להם לבטא במרחב הבטוח, נטול ביקורת קטלנית, את הכוח היצירתי שלהם, כי ברגע שהכוח לא מוצא את דרכו החוצה הוא מתיישב בפנים ומתחיל לעורר סערות כדי שיכירו בו, יתנו לו לצאת החוצה, יזינו אותו ויתנו לו את מה שהוא רוצה, מקום על הדף…בסדאות וקייטנות לילדים שאני יוזמת, אני דואגת ליצירת מקום בטוח להבעת הכוח היצירתי ומלמדת איך לראות בכוח היצירתי מתנה נפלאה! בפסח הזה אני עושה קייטנה לילדים כותבים. כל הפרטים והרשמה בלינק המצורף