
יש ילדים שכותבים. יש כאלו שכותבים יומנים, כאלו שכותבים למגירה וכאלו שיראו להורים את מה שהם כתבו וכאלו שישמרו בסוד את הכתיבה שלהם. הייתי ילדה כזו, ילדה כותבת. לא בחרתי בכתיבה, הכתיבה בחרה בי בגיל מאוד צעיר, בלי לשאול יותר מדי שאלות, פשוט יום בהיר אחד, התחלתי להמציא סיפורים ולכתוב אותם. אין לי מושג איך ולמה זה התחיל, רק ידעתי שעליי להמשיך לכתוב. ידעתי שזה חזק יותר ממני, הכוח היצירתי הזה שיש בכתיבה, אותו כוח שאני לומדת וחוקרת מאז ועד היום. הכוח הזה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות ודרכים ועם השנים למדתי לחיות בשלום עם הכוח הזה. כשרק גיליתי את הכתיבה, נורא נבהלתי. הייתי לבדי מול הדף ששיקף את מה שדמיינתי ותרגמתי למילים. היה מולי משהו ממשי, שיצרתי לבדי, מתוך דמיון. היה מולי הסיפור הראשון שכתבתי. מיהרתי להניח את הדף בצד ולא להסתכל עליו כמה ימים. ברור שלא הראתי אותו לאף אחד. הרי זה כל כך אישי, כל כך מיוחד, הסיפור הראשון שלי. פתאום אני, ילדה קטנה בת אחת עשרה, מעיזה לכתוב ועוד קוראת לדבר הזה סיפור. אני? כותבת? הרי סופרים כותבים ולא ילדות בנות אחת עשרה…פחדתי נורא שעשיתי מעשה בלתי נסלח. פחד שהתיישב כל כך עמוק שלפעמים גם היום אני מרגישה את הצל שלו מאיים עליי. ההרגשה הייתה כאילו נכנסתי לבריכה עמוקה מדי, כשאני בכלל לא יודעת לשחות. נאלצתי ללמוד לשחות לבדי, בלי סדנאות כתיבה יוצרת, בלי קייטנות קיץ שמוקדשים רק לכתיבה, בלי קבוצת תמיכה של עוד ילדים כותבים, בלי שיתוף של הורים בכל התהליך היצירתי שאני עוברת. למזלי, לא ויתרתי על הכתיבה, למרות שכל התנאים היו נגדי והייתי לבדי מול כוח הכתיבה שפרח בתוכי. קראתי הרבה ספרים, למדתי לקרוא כמו סופרת, העתקתי מילים חדשות וביטויים מעניינים, שיפרתי את מיומנויות שפתיות, שיחקתי עם מילים, שיחקתי עם דמויות, כתבתי ומחקתי, כתבתי שוב וזרקתי לפח, כתבתי וחייכתי, כתבתי ובכיתי, כתבתי וכעסתי וקרעתי לחתיכות קטנות את מה שכתבתי, כתבתי וכתבתי… התחלתי לזהות דפוסים ומבנים בכתיבה, התחלתי להתעניין בשירה ולקרוא קלאסיקות. כל דבר שקראתי ניסיתי לכתוב משהו דומה. מבלי לחשוב על זה יותר מדי, מבלי להבין יותר מדי, פשוט זרמתי עם כוח הכתיבה…לא הבנתי שלכוח היצירתי יש תכונה אחת שכדאי להתייחס אליה, זהו כוח טבעי, שקיים כפי שהוא ולא בדיוק מתאים את עצמו למי שיש לו את הכוח הזה. לא יכולתי לכוון את עוצמתו של הכוח הזה, לעדן אותו או להגביר אותו לפי רצוני. הכוח הזה לא השתנה בתוכי, מה שמשתנה עם השנים, זה התפתחות של האישיות שלי, ניסיון החיים ומנגנוני הגנה, שאנחנו לומדים לעטות על עצמינו כשאנחנו גדלים. למדתי לאזן את הכוח היצרתי בתוכי ובאופן פרדוקסלי, גיליתי כמה כוח הזה מרפא ומעצים ומשפיע על חיי לטובה. אבל הכל התחיל בגיל מאוד צעיר, כשיצירתיות הציפה אותי ולא ידעתי איך לחיות איתה. לא ידעתי שקיבלתי מתנה אדירה לחיים, בורכתי במתנת הכתיבה. מניסיון עבודה שלי עם ילדים, הבנתי כמה חשוב לשים לב דווקא לילדים היצירתיים האלו, אוהבי כתיבה ולאפשר להם לבטא במרחב הבטוח, נטול ביקורת קטלנית, את הכוח היצירתי שלהם, כי ברגע שהכוח לא מוצא את דרכו החוצה הוא מתיישב בפנים ומתחיל לעורר סערות כדי שיכירו בו, יתנו לו לצאת החוצה, יזינו אותו ויתנו לו את מה שהוא רוצה, מקום על הדף…בסדאות וקייטנות לילדים שאני יוזמת, אני דואגת ליצירת מקום בטוח להבעת הכוח היצירתי ומלמדת איך לראות בכוח היצירתי מתנה נפלאה! בפסח הזה אני עושה קייטנה לילדים כותבים. כל הפרטים והרשמה בלינק המצורף