בין ניקיונות וסדר לפסח – הכל בסדר

אני לא בטירוף של ניקיונות, לא עושה משהו מיוחד כדי להבריק ולצחצח את התנור או החלונות. אני לוקחת את הניקיון לכיוון קצת אחר – להזדמנות לסדר ולהזיז דברים שזנחתי או דחיתי או לא הגעתי אליהם. מסתבר שיש לי המון כאלו, במיוחד בהקשר של כתיבה. אני יצרנית בלתי נלאית של דפים כתובים. יש לי כמויות של דפים, קלסרים, מחברות, פתקיות, פנקסים… והם מלאים בכתב יד צפוף או בכתב יד מתפזר ומרושל, הם כתובים בעט או בעיפרון צבעוני או בטוש. יש גם מחברות שהתחלתי ולא כתבתי יותר מדף אחד, יש מחברות שכתבתי חצי מחברת וזנחתי. כזאת אני, מבולגנת, מפוזרת, לא שיטתית, לא מאורגנת עם המחברות שלי. אבל יחד עם זה, אני מאוד מאורגנת עם הכתיבה שלי וכשאני עוסקת בכתיבה של משהו מובנה ספר למשל, אני מאוד מדוייקת ומסודרת. עצם גבולות הספר, גורמים לי לאסוף את עצמי, להתגבר על הרצון להיות בבלאגן היצירתי ופשוט לעשות את הכי טוב שאני יכולה כדי לכתוב ספר טוב.

כתיבת ספר טוב, דורשת מאמץ, שלא מסתכם בסיפור טוב או בכתיבה טובה. במאמץ הזה נכנסים גם גורמים שבכלל לא במישור הסיפרותי, גורמים אישיים כמו אמונה, יכולת התמדה, יכולת התמודדות עם ביקורת ועוד ועוד. לפעמים נדמה לי שכתיבה עצמה זה החלק הקל בכל הסיפור. לפעמים אני מרגישה חוסר ביטחון כלפי הכתיבה שלי, לפעמים אני מתקפלת מול ביקורת ומוכנה להניח בצד כתב יד שעבדתי עליו כמה שנים טובות, לפעמים אני צריכה להכריח את עצמי ולהתעקש להתמיד בכתיבה.

כשאני חווה ימים כאלו, אני נוהגת לעשות משהו כיפי עם הכתיבה שלי, למשל לקרוא משהו שכתבתי פעם (רק בשביל זה כדאי לסדר את כל הדפים ומחברות, שיהיה קל להתמצא בבלאגן היצירתי שלי)  או לקרוא משהו שמישהו אחר כתב, משהו שיעורר השראה או פשוט ישפר מצב רוח. אני פונה גם לכתיבה עצמית – כותבת כל מה שמציק לי, מורידה על הדף את כל התלונות והבקשות שלי. הדף סובל הכל, סופג לא רק מילים ודיו לפעמים גם דמעות. ולפעמים אני הולכת לסדנאות כתיבה בשביל להיות בסביבת עוד אנשים כותבים.

שנים של כתיבה לימדו אותי שכל יום הוא יום של כתיבה אחרת וכל יום מחדש, אני בוחרת במתנה היצירתית שלי – בכתיבה.

בנתיים, היום אני הולכת לארגן ולסדר את הכתב יד של ספר הביכורים שלי בעברית.

 

פשוט ליהנות מהדרך

אני לא תמיד יודעת מי יהיו הדמויות שלי, איזה תפקיד הם ישחקו בעלילה, מה יביאו לתוך הסיפור. לרוב, אני מתחילה לכתוב כשיש לי דמות אחת לפחות. היא לא חייבת להיות דמות ראשית, אבל כדאי שזו תהיה דמות מספיק מעניינת, כדי שארצה לכתוב אותה. לפעמים אני קודם בוחרת נושא עקרוני של הסיפור ואז נולדים לתוך העלילה הדמויות ולפעמים נדלק אצלי איזה רעיון מאוד חזק, משפט או סצנה כל כך ברורה, שאני חייבת לכתוב אותה. אין לי מושג איך ומתי זה יקרה, אבל כשזה כבר קורה, אני מתחילה לכתוב. זה שהתחלתי לכתוב, לא אומר שיוולד סיפור. זה רק התחלה של דרך מאוד לא ברורה, דרך של אינסוף טיוטות ומחיקות, שינויים ועריכות. כל פעם מחדש אני חווה את הדרך הזו ולפעמים זו דרך ללא מוצא או דרך לתוך המגירה או דרך לקופסת הסיפורים הלא גמורים או דרך לקופסה של קטעי כתיבה – מחסן של טקסטים שהופכים לחומר גלם לטקסטים הבאים. הכל בסדר, גם טקסט לא מושלם וגם סיפור לא גמור. הכל בסדר… אלו הם טיוטות ראשונות, הן נועדו לעיניי בלבד, הן משרתות אותי ואת הצורך שלי בכתיבה. הם יכולות להביא אותי לטיוטה השניה, זאת שרוצים לחשוף לעולם הגדול. לטיוטה השניה יש דרישות אחרות, דרישות גבוהות, כאלו שיגרמו לקורא להתעניין בספר שלי. זה השלב שעליי להיות מאוד שלמה עם הטיוטה הראשונה*. כי בשלב של טיוטה השניה, אני מכניסה אנשים אחרים לתוך הטקסט שלי – בין אם זה קוראים ראשונים, בין אם זה אנשי מקצוע שתפקידם לעבור על הטקסט ולהראות את כל נקודות התורפה שלו, לרדת לרמה של פסיק, כדי להוציא מהטקסט את המיטב. אני מודה שרק בשנה האחרונה הגעתי לשלב הבשל הזה עם אחת היצירות שלי. עשיתי צעדים ראשוניים, מהוססים לעבר הוצאה לאור. צעדים האלו, אולי קטנים, אבל משמעותיים עבורי. צעדים האלו דורשים אומץ, נחישות ואמונה. אני חייבת להיות אסרטיבית ולפעמים להגן על הסיפור, אבל באותה נשימה גם להיות קשובה ולהיות מוכנה להכניס שינויים לטקסט. אנ י צריכה לדעת להתמודד עם הביקורת, דבר שאף פעם לא קל. אני צריכה לדעת איך להתמודד עם סירוב של הוצאה קטנה או גדולה. הכי חשוב, עליי לזכור ששלב "הטיוטה השניה" , הוא עוד שלב בדרך לחלום שנקרא "הספר הראשון שלי בעברית". כשזוכרים את זה, יודעים גם ליהנות מהדרך…

*טיוטה ראשונה -על החלוקה לטיוטה ראשונה וטיוטה שניה שמעתי בכנס סופרים "נקודת מפנה", בהרצאה של סופרת ומנחה מעין רוגל.

מכתבי אהבה בין הדמויות

מה יכול להיות יותר כיפי מאשר לכתוב מכתב אהבה? אולי, רק ליצור דמויות שכותבות מכתב אהבה…דמיינו לכם את מיכאל, נער ירושלמי בן 16, אוהב כדורסל ואוהד שרוף של הפועל ירושלים ומיכל, נערה בת 16, אוהבת ים מקיבוץ מעגן מיכאל. הם מכירים דרך התכתבות אנונימית, סוג של "חבר לעט" ומתחילים להתכתב… לאט לאט מתפתח בניהם רומן מכתבים והם אפילו מעזים להפגש. מצרפת מכתב שמיכאל כתב למיכל לאחר שפגש אותה בירושלים (וזה לא היה הדייט הראשון שלהם…)

"מיכלי, חמודה שלי,

כותב לך, כפי שהבטחתי אחרי הפגישה המדהימה שלנו.

מה את אומרת על הקסם של עין כרם? אני בהחלט הרגשתי את הקסם באוויר, אבל זה לא היה רק בגלל השכונה הציורית, שכבודה במקומה, אלא בגלל החברה. את גרמת לי להרגיש את הקסם ולגמרי הקסמת אותי.

היה לי כיף לשוטט איתך בסימטאות הציוריות, לגלות מחדש את כל יופי של השכונה, לראות את הכל כאילו בפעם הראשונה, בדיוק כמו שאת ראית. זה מדהים שאת שמת לב לפרטים שאני בחיים לי ראיתי, למרות שאני מכיר את המסלול שבו הלכנו כמו חמש אצבעותיי. זוכרת שהצצנו לחצר אחד הבתים  וראינו כפר שלם של גמדי גינה עם פטריות אדומות? וליד בית אחר ראינו פסל מתכת של כלב, שנראה מרחוק כמו כלב אמיתי וליד כניסה לבית אחר ראינו עמודים שעליהם ניצבו 2 פסלי אריות עשויות מגבס לבן. כשעלינו למנזר האחיות מציון, ראינו כל הזמן משמאלינו את הכיפה המוזהבת של הכנסייה הרוסית. אני לא אשכח איך הסתכלת עליי, כשאמרתי שאנחנו עולים למנזר. לזה בכלל לא ציפית ודי נלחצת. אבל סמכת עליי והושטת לי את היד ואני חייכתי אלייך והרגעתי אותך, שזה לא בקטע דתי או משהו. וכך יד ביד הלכנו, כמו זוג חברים שכבר רגילים ללכת יד ביד ולהם זה דבר הכי טבעי בעולם. ניצבנו ליד הדלת השחורה של המנזר האחיות מציון ושוב הסתכלת עליי בחשדנות, המקום נראה לגמרי לא מזמין : דלת שחורה כבדה, קיר אבן ירושלמי גבוה, מה כבר אפשר לחפש שם?

ולפני שהספקת לשאול את השאלה, נכנסנו פנימה. הסתכלת מסביב, על הגן המופלא של המנזר, על הפריחה של פרחי האביב, על השבילים המזמינים בין עצי אורן ודקל ועץ שאין לי מושג איך קוראים לו, אבל הוא פורח עכשיו בפרחים לבנים.

הסתכלת עליי עם חיוך המקסים שלך וחיבקת אותי חיבוק קצר ואמרת ,שזה מקום מדהים ושקט ושאת רוצה שנעשה שם סיבוב. גיליתי לך את פינות חמד המיוחדות שיש בגן הזה, הסתכלנו ביחד מתצפית על הרי ירושלים וכבר אזרתי אומץ להניח את היד שלי על מותנך, מקרב אותך אליי. משם המשכנו לאט, כי אי אפשר אחרת במקום הזה. לא עם השקט והאווירה הייחודית שיש שם. הרגשתי איתך הכי נינוח ושקט והזמן כאילו עצר מלכת, רק הלב שלי עשה כמה סיבובים נוספים, מזכיר שכל זה לא חלום ואת עומדת מולי, עם הפרח הלבן בשיער, פרח מהעץ שאת שמו אני לא יודע.

את היית כל כך יפה וכל כך קרובה שלא יכולתי כבר להתאפק והייתי חייב לנשק אותך.

אני עוצם את עיניי ומדמיין את הרגע הזה שוב ושוב ומתרגש מזה שוב ושוב, כאילו את פה לידי…

ואני כבר מתגעגע וחושב מתי נפגש שוב,

מתי שוב פעם ארגיש אותך ככה קרובה?

מיכאל שלך ורק שלך."

להתחפש לדמות

envelope-1829488_1280במסגרת לימודי כתיבה טיפולית, למדנו על כתיבת מכתבים וקיבלנו משימה לבחור "חבר לעט" ולהתכתב איתו במשך חודש, כששנינו "מתחפשים" לדמות. במסגרת התרגיל בחרנו פרטנר לכתיבה שביחד איתו תיאמנו כמה דברים בסיסיים כמו בני כמה הדמויות שלנו, באיזה זמן הם חיים, איך קוראים להם, איזה מין הם ומה נקודת הפתיחה של ההתכתבות שלנו. כך מיכאל (הדמות שלי) נער ירושלמי בן שש עשרה התחיל להתכתב עם מיכל (הדמות של חברה שלי ללימודי כתיבה, אורלי) בת שש עשרה ממעגן מיכאל. המסגרת של סיפור שלנו שבבתי ספר של מיכל ומיכאל נערך פרוייקט חבר לעט ובעצם מיכאל הגריל את הכתובת מייל של מיכל וחוץ משם שלה הוא לא יודע עליה כלום, אבל בכל זאת הוא כותב לה מכתב. מיכל עונה לו ומתחיל להבנות קשר בהתכתבות.

זה התחיל ממכתב בכמה ימים, אבל מהר מאוד התפתח להכתבות יומיומית. ובדיוק כמו בקשר אמיתי, זה התחיל מכתיבה על הנושאים כלליים. כך כתבנו על הדברים היומיומיים של בני שש עשרה : קיטורים על ההורים ועל שיעורי בית, חברים, מוזיקה, תחביבים. וזה המשיך לדברים אישיים יותר, שכל דמות הייתה מוכנה לחשוף.

כשהתחלתי לכתוב, בעצמי לא ידעתי דבר על הדמות של מיכאל ולא היה לי מושג לאן זה יתפתח. גם לא הייתה לי שליטה מלאה על ההתכתבות הזו. זה לא המצב הרגיל של סופר עם הדמות שלו אחד על אחד, זה הרבה יותר מורכב. יש עוד סופר בתמונה (השותפה שלי לכתיבה) עם הדמות שלה ויש גם היגיון פנימי של ההתכתבות. ואם אנחנו רוצות באמת להמשיך בתרגיל, אז עלינו להשתדל לעורר עניין בין הדמויות ובעצם ליצור סוג של סיפור. ככל שהתעמקנו בכתיבה, המכתבים התארכו ונוספו דמויות משנה ועלילה הסתעפה והתפתחה ונוספו כמה עלילות משנה מרתקות וגם הדמויות שלנו קיבלו עומק ואפילו התחילו לפתח רגשות אחד לשנייה.

ככה, מתרגיל לכאורה פשוט של להתחפש לדמות ולכתוב מכתב, נוצר בסיס לסיפור שבהחלט שווה להמשיך ולפתח.

לא מצליחה לסיים לכתוב

library-425730_640

הסיפור כבר נכתב, הדמויות פילסו את דרכם בעלילה. העלילה התפתלה, התפתחה, הגיעה לשיאה ואפילו סוף הסיפור נכתב. זהו, אפשר לנוח על זרי דפנה, לשים נקודה אחרונה בהחלט בסיפור ולהכריז שהסיפור נולד. לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אצלי אחרי שהסיפור כבר נכתב אין זמן לנוח.

הגירסה הראשונה של הסיפור שוכתבה ונערכה אינספור פעמים וכמעט ואין זכר למה שהיה כתוב שם בהתחלה.

הגירסה החמישים (בערך) – הסיפור שוב עובר את אותו תהליך סזיפי – עריכה, תיקון, שכתוב, קריאה מחדש, עריכה, תיקון, שכתוב, קריאה מחדש…

גירסה חמישים ותשע (בערך) – כמות התיקונים פוחתת משמעותית, העריכה נעשית יותר בקלות. נראה כאילו הגירסה הזו סופית, סופית, סופית, סופית.

גירסה שישים ושבע (בערך) – רק תיקונים קטנים, טיפה לפלפל את דיאלוגים, להכניס עוד קצת דימויים, לשפר את השפה. לאחר קריאה אחרונה בהחלט, אני מחייכת בסיפוק. טוב, יש לי את זה! מחר אני מחפשת הוצאה לאור…

גירסה שבעים פלוס – איך לא חשבתי על זה קודם?! הסצנה שלא הייתי שלמה איתה כל הזמן ולא ידעתי מה חסר בה, לפתע נראתה לי כל כך ברורה, שהייתי חייבת לשכתב. פרט שולי, אני לא מוצאת זמן לכתוב את הסצנה ומתחילה לאלתר זמן כתיבה : רבע שעה בבוקר, לפני שיוצאים מהבית, אני כותבת כמה משפטים. בדרך לעבודה אני מחזיקה בראש את המשפט האחרון שכתבתי בבוקר ובונה בדמיון את המשפטים הבאים. אולי, בהפסקת צהרים יזדמן לי זמן כתיבה ואצליח לשכתב את הסצנה. אולי, בזמן שאני ממתינה לבן שלי מהחוג אצליח לגנוב כמה דקות של כתיבה, אולי בערב, אחרי שכולם ילכו לישון נשאר ערים, רק אני והסיפור הלא נגמר שלי שכל כך רוצה כבר לצאת לאור.

כובע הסופר

fashion-985556_1280

כשאני שמה על עצמי כובע של סופרת, יש לי זכות ויכולת להמציא ולשחק עם הדמויות, להציב אותם בסיטואציות שונות ולראות איך הם מתמודדים. זה החלק הגלוי של עבודת הסופר, אבל יש עוד חלק, הלא גלוי לעין, החלק המוסתר (אולי אפילו מסתורי) בעבודת הסופר. זהו חלק שאחראי על יצירת דמויות אותנטיות יחד עם יצירת עניין סביב הדמויות. בחלק הזה הסופר קובע וחוקר את "הפרופיל הפסיכולוגי" של הדמויות, מייצר עבורם אמונות, תחושות, רגשות, שפה וההיסטוריה האישית. הסופר מפתח את המודעות של הדמויות ומאפשר להם "לפעול" מתוך המודעות הזו, לייצר עניין ולקדם את העלילה. ככל שאני כותבת יותר, כך אני מבינה שהחלק הזה הוא חשוב לא פחות מטכניקות כתיבה והשפה. והערך המוסך של פיתוח מודעות הדמויות – זה פיתוח מודעות עצמית של הסופר. בסופו של דבר, מה הם הדמויות, אם לא תוצר של מודעות הסופר?

דוגמה מנובלה שכתבתי  :

"…ואני לא הספקתי לבקש ממנו סליחה על איזשהו ריב מטופש שהיה לנו כמה ימים לפני שהוא נהרג. הייתי נותן הכל, בשביל להגיד לחבר הכי טוב שהיה לי, רק מילה אחת – סליחה. אם למדתי משהו מאותו אירוע, זה שאם פגעת במישהו, עלייך לבקש סליחה כמה שיותר מהר, לפני שהאדם הזה ייעלם מחייך. ״

אז מה היה לנו פה?

היסטוריה אישית – חבר של הגיבור נהרג.

רגש – חרטה, געגוע, אשמה.

אמונות – "אם פגעת במישהו עלייך לבקש סליחה",  "יש למהר לבקש סליחה, לפני שיהיה מאוחר מדי", "כל מי שחשוב לי נעלם מחיי"

תחושות – הגיבור חושש שמישהו חשוב לו ייעלם (כדי לדעת למה, תצטרכו לקרוא את כל הנובלה…התשובה ניתנת בסיפור.) .

שפה – מילים ישירות, משפטים קצרים וחותכים. ברור שמי שאומר את המילים האלו מספיק רחוק מאירוע של אבדן החבר, כי הכאב שהמילים מעבירות הוא די עמום.

 

 

 

דמויות או לא להיות

grandstand-330930_1280

דמויות הם חלק בלתי נפרד מכל סיפור. בדיוק כמו שלכל סיפור יש מבנה ורצף אירועים שמתרחשים, המשפיעים על הדמויות. נשמע כל כך פשוט – תמציא דמות (גיבור או נבל), תבנה עלילה (משהו עם התחלה אמצע וסוף) ותערב בתוך העלילה את הדמויות שהמצאת. אבל האמת – זה לא פשוט בכלל.

האמנות של הסופר ביכולת לכתוב את הדמויות כך שיגרמו לקורא שלו להזדהות עם הדמות, להתרגש יחד עם הדמות ולחוש את כאבו או שמחתו כאילו זה רגש אמתי שלו. הזדהות עם הדמויות מתרחשת כשהקורא חש אימפטיה או סימפטיה כלפי הדמות. אימפטיה – כשהקורא מזהה בדמות משהו מעצמו.  סימפטיה – כשהקורא פשוט אוהב את הדמות (לא חייב להיות דמות חיובית).

כשאני כותבת את הדמויות אני חשה כלפיהם סימפטיה ואימפטיה. זה מה שמאפשר לי "להכיר" אותם לעומק ובעצם לכתוב את הסיפור שלהם. כך אני יודעת מה בדיוק הדמות תגיד בסצנה מסוימת, איך הדמות תגיב למצב מסוים, מה הדמות תרגיש ברגע מסוים. כך לאט -לאט אבן אחרי אבן נבנה הסיפור. הקושי בתהליך הזה – להישאר נאמן הן לסיפור – למבנה ועלילה והן לדמויות, מבלי ליפול למלכודת של דמויות מושלמות מדי –  למשל, הגיבור האולטימטיבי ללא שום תכונה שלילית או הנבל הרשע ללא שום תכונה חיובית. בסופו של דבר ספרים נכתבים על ידי בני אדם, בשביל בני אדם ולרוב יתעסקו ביחסים בין אדם לאדם.  

 

 

הקול שבכתיבה

cd-158817_1280

 

אחד השלבים של העבודה על הספר-שלב העריכה. זהו שלב קריטי בתהליך הכתיבה שנעשה בשלב ראשון על ידי הכותב, בשלב הבא על ידי עורך מקצועי. אני נמצאת בשלב ראשון – אחרי אינספור תיקונים, הוספות, הרחבות, שיפורים, מחיקות, צמצומים, קיצוצים. קראתי את הספר הרבה מאוד פעמים – קריאה ביקורתית, קריאה אחרי התיקונים, קריאה כמו קורא רגיל של כל הספר ברצף. לא משנה כמה פעמים קראתי, עדיין הרגשתי שחסר לי משהו, איזשהו רובד נוסף, שיעזור לי לשמוע את המנגינה של הסיפור שלי. אז השקעתי כמה ימים בהקלטה של הסיפור שלי.

קודם כל, לשמוע את עצמי מקריאה את הטקסט שכתבתי, זו חוויה מרגשת בפני עצמה. בהתחלה זה היה מוזר ולקח כמה דקות להתרגל לשמוע את הקול שלי בוקע מרמקולים. אבל אחרי שהתרגלתי, יכולתי לעבוד עם ההקלטה על הטקסט ולבצע כוונון עדין של הסיפור – לדייק יותר, להחליף מילה, להוסיף תיאור, להוריד מטפורה או חזרה מיותרת של מילה.  אבל הדבר הכי מרתק שקרה לי בזמן שהקלטתי את הסיפור שאיכשהו נשאבתי לתוך הסיפור. למרות שאני כתבתי את הסיפור ואני יודעת היטב מה קורה שם, עדיין בזמן הקריאה הקול שלי העביר חיוך או רעד מהתרגשות או נחנק מדמעות ונאלצתי מספר פעמים להקליט אותו קטע מחדש.

זהו כוח המיוחד של הכתיבה – כוח שגורם לנו לראות מבעד המילים, לחוות מגוון רחב של רגשות יחד עם הדמויות, לדעת מה יהיה הסוף של הסיפור ועדיין לקוות לסוף אחר.

 

 

נו, מה קורה עם הספר – סיימת לכתוב?

still-life-1037378_1280

נו, מה קורה עם הספר שלך?

שמעתי את השאלה הזו אינספור פעמים. וכל פעם לפני שעניתי, התכווצתי בפנים, כי הרגשתי שלא סיימתי לכתוב ושאין באופק תאריך סיום לכתיבת הספר. הרגשתי שהסיפור שאני כותבת עוד לא נולד (וזה אחרי יותר מעשר שנים שאני עובדת על הספר, זה עוד אחרי שהמצאתי את עיקר הדברים – דמויות, מבנה העלילה, רוב הסצנות ודיאלוגים, וזה עוד אחרי שכתבתי בפועל לפחות מאתיים עמודים ב word) .

נו, מה באמת קורה עם הספר שלך?

מדי פעם ניגשתי לסיפורים שהחלטתי לאגד לספר וניסיתי לתקן, לשכתב, להעמיק, לעשות עבודת הסופר. השקעתי שוב ושוב שעות של כתיבה (לרוב בשעות ערב אחרי יום עבודה או בשעות בוקר בסופי שבוע, לפני שכל בית מתעורר) ועדיין הספר לא נולד. הנחתי אותו בצד, לא התקרבתי אליו במשך כמה חודשים ובאותו שלב לא הייתי בטוחה שאי פעם ייוולד הספר. באותה תקופה השקעתי מאמצים בפיתוח יצירתיות, שיפור טכניקות כתיבה, פיתוח סדנאות כתיבה יוצרת משלי, פיתוח מודעות של הכותב והכתיבה.

נו, ספרי כבר, מה קורה עם הספר שלך?

אין לי מושג, איך ומתי זה קרה, איך ולמה בדיוק נפל האסימון, שאני בעצם, מוכנה לסיים לכתוב את הספר שלי. מרגע שקיבלתי על עצמי את ההחלטה לסיים לכתוב את הספר ולצאת לאור, הצלחתי לסיים לכתוב את הספר! הבאתי אותו לרמה הרצויה והכי טובה שאפשר במסגרת הספר הזה (כמובן, שתמיד יש מקום לשיפורים ובשביל זה יש תהליך עריכה מקצועית שהוא בעצם אחד משלבי הוצאה לאור). הבאתי את הספר לרמה שאני שלמה איתה. וכשאני שלמה עם הספר, אני שלמה עם הכתיבה שלי ועם עצמי ואני מוכנה לשחרר את הספר ולהראות אותו לעיניים זרות.

הספר שלי נולד!

אני כבר אוהבת אותו ובעיניי הוא הכי יפה בעולם. אני יודעת שזה בינתיים רק בעיניי ואיש לא יראה אותו כמוני ולא יאהב אותו כמו שאני אוהבת וזה בסדר. אני גם יודעת שעוד מצפים לי לילות ללא שינה, שכתובים, עריכות, הוצאה לאור, קידום הספר, השקעת משאבים עד שבאמת אחזיק את הספר ביד. הכי חשוב, שאני יודעת שכתבתי את הספר מהתחלה ועד הסוף, סיימתי לכתוב אותו ואני מוכנה לשלב הבא – הפיכת כתב יד לספר.