במסגרת לימודי כתיבה טיפולית, למדנו על כתיבת מכתבים וקיבלנו משימה לבחור “חבר לעט” ולהתכתב איתו במשך חודש, כששנינו “מתחפשים” לדמות. במסגרת התרגיל בחרנו פרטנר לכתיבה שביחד איתו תיאמנו כמה דברים בסיסיים כמו בני כמה הדמויות שלנו, באיזה זמן הם חיים, איך קוראים להם, איזה מין הם ומה נקודת הפתיחה של ההתכתבות שלנו. כך מיכאל (הדמות שלי) נער ירושלמי בן שש עשרה התחיל להתכתב עם מיכל (הדמות של חברה שלי ללימודי כתיבה, אורלי) בת שש עשרה ממעגן מיכאל. המסגרת של סיפור שלנו שבבתי ספר של מיכל ומיכאל נערך פרוייקט חבר לעט ובעצם מיכאל הגריל את הכתובת מייל של מיכל וחוץ משם שלה הוא לא יודע עליה כלום, אבל בכל זאת הוא כותב לה מכתב. מיכל עונה לו ומתחיל להבנות קשר בהתכתבות.
זה התחיל ממכתב בכמה ימים, אבל מהר מאוד התפתח להכתבות יומיומית. ובדיוק כמו בקשר אמיתי, זה התחיל מכתיבה על הנושאים כלליים. כך כתבנו על הדברים היומיומיים של בני שש עשרה : קיטורים על ההורים ועל שיעורי בית, חברים, מוזיקה, תחביבים. וזה המשיך לדברים אישיים יותר, שכל דמות הייתה מוכנה לחשוף.
כשהתחלתי לכתוב, בעצמי לא ידעתי דבר על הדמות של מיכאל ולא היה לי מושג לאן זה יתפתח. גם לא הייתה לי שליטה מלאה על ההתכתבות הזו. זה לא המצב הרגיל של סופר עם הדמות שלו אחד על אחד, זה הרבה יותר מורכב. יש עוד סופר בתמונה (השותפה שלי לכתיבה) עם הדמות שלה ויש גם היגיון פנימי של ההתכתבות. ואם אנחנו רוצות באמת להמשיך בתרגיל, אז עלינו להשתדל לעורר עניין בין הדמויות ובעצם ליצור סוג של סיפור. ככל שהתעמקנו בכתיבה, המכתבים התארכו ונוספו דמויות משנה ועלילה הסתעפה והתפתחה ונוספו כמה עלילות משנה מרתקות וגם הדמויות שלנו קיבלו עומק ואפילו התחילו לפתח רגשות אחד לשנייה.
ככה, מתרגיל לכאורה פשוט של להתחפש לדמות ולכתוב מכתב, נוצר בסיס לסיפור שבהחלט שווה להמשיך ולפתח.