לפני שבע שנים לקראת יום ההולדת הלא עגול בכלל, בגיל 34, התחלתי לעשות סוג של חישוב מסלול מחדש. הייתי אז בשיא הקריירה המרתקת בהייטק, עובדת טובה ומעורכת, בעבודה חדשה ומאתגרת עם משכורת מהכי גבוהות שקיבלתי אי פעם. הילדים כבר לא העירו אותי בלילות והפכו ליותר ויותר עצמאיים, כך שיכולתי לנשום ולא הייתי נרדמת עוד לפני שראשי נחת על הכרית. גם בעלי היה שותף מושלם לדרך ואבא מהסרטים. אז מה, לכל הרוחות קורה עם בן אדם שלפי כל הסימנים מאושר ומסופק, שקם בבוקר בהיר אחד ואומר "אני רוצה לחזור לכתיבה! אני לא יודעת איך בדיוק, אבל אני הולכת לכתוב!" מילא להגיד, אבל גם להתחיל להתעניין בסדנאות כתיבה ולבסוף גם להתחיל בימי שישי פעם בשבועיים לנסוע להרצליה ממודיעין בשביל סדנת כתיבה. באותה הסדנה הראשונה הרגשתי שסוף סוף חזרתי "הביתה" והרגשתי כאילו אף פעם לא עזבתי את "הבית היצירתי" שלי ולא יצאתי לגלות בשדות אחרים, הרגשתי שאני הכי עצמי שאני מכירה. אין תחליף להרגשה הזו, זה קצת כמו לחבק את הילדה הקטנה שהייתי כשהתחלתי לכתוב, זה קצת כמו להיות שוב אותה נערה שכתבה יומנים אינסופיים ודרכם הצליחה להתמודד עם כל המורכבויות של העלייה בגיל 14. זה כמו לחוות שוב את ההתאהבהות הראשונה או לחוות את הנשיקה הראשונה עם האיש האהוב שלי.

כתיבה זה משחק דמיוני בין העולם הפנימי, לבין העולם החיצוני. הכתיבה מאפשרת לרקוד במילים על הגבול הדק הזה וליצור דברים מדהימים. לפעמים אני לוקחת את הכתיבה לגילוי עצמי, צוללת פנימה, כדי לבדוק מה קורה, לאן אני הולכת, באיזו דרך אני בוחרת עכשיו, איזו שאלה מדאיגה אותי שאין לה עדיין תשובה ברורה. סוג כזה של כתיבה, מאפשרת לי איזון, דיוק וכיוונון פנימי. אני משתמשת בסוג כזה של כתיבה כשאני יוצרת משהו חדש: סדנה, סיפור, מפתחת רעיון יצירתי כלשהו. סוג אחר של הכתיבה – כתיבה חיצונית, זו כתיבה שאני משתמשת בה בשביל מטרה מסויים של הכתיבה – כתיבת סיפור, שיר, פוסט, הזמנה לסדנה. בדרך כלל הדברים האלו יתפרסמו, יעברו עריכה ושינויים. מה שאני עושה בסדנאות, זה בעצם שילוב של כתיבה פנימית וחיצונית. ולכל סוג של כתיבה יש את שיטות והכללים משלה. שילוב של כמה סוגי כתיבה, זה קצת כמו לשתול זרע באדמה, להשקות, לטפל ולטפח את האדמה, לראות שתיל קטן גודל וצומח, משתרש ובסופו של דבר מתחזק והופך לפרח מלבלב. אני כל כך אוהבת פרחים…