בן שלי, בגיל יומיים עם דגל ישראל 27/04/2004 יום העצמאות

״מה הרגע הכי ישראלי שלך?״ שאל אותי בן שלי. הוא תפס אותי לא מוכנה, אף פעם לא חשבתי על זה.

״זו שאלה מעניינת״ השבתי ועצרתי לרגע לחשוב וכדי למשוך קצת זמן שאלתי ״רגע אחד?ישראלי?שלי?״

״כן, רגע אחד בלבד״ התעקש בן שלי, נער בן ארבע עשרה. הוא צבר, בן בכור שלי, שנולד בארץ ואני בגיל ארבע עשרה עליתי ארצה. עכשיו אנחנו שווים בגיל, הוא של היום ואני של אז. הוא לא תמיד מבין איזה בר מזל הוא, שנולד פה, במדינה הזו שקיבלה אותי בשנת 90, רק כי אני יהודיה. הוא נולד לשפת אם עברית, ואני גדלתי ברוסית. הוא חושב, חולם וכותב בעברית ואני מדלגת בקלות בין עברית לרוסית ולפעמים עדיין כשאני מדברת שומעים מבטא רוסי קל.

״נו, אז מה הרגע הישראלי שלך?״ חוזר ושואל בני ואני מחליטה לחזור להתחלה, לרגע ראשון שנחרט בזיכרוני כשנחתנו בבן גוריון וקיבלנו תעודות עולה ואיבדנו את המזוודות שלנו וחיכינו למונית שתקח אותנו לירושלים. והיה חם, כל כך חם …והינו כל כך עייפים מהטיסה, אבל חיוך לא ירד מהשפתיים, כי הגענו לארץ. אבל לא על זה סיפרתי לבן שלי. סיפרתי על משהו אחר, על רגע קטן שמי שגדל בארץ לא בטוח היה מיחס לו חשיבות, אבל מי לא גדלתי בארץ ובשבילי לראות חיילים עם נשק נחים על הדשא, ליד הכביש שעברנו בו, זה היה מראה חדש. עמדנו ברמזור ויכולתי להסתכל עוד כמה רגעים על בנים ובנות במדים מצחקקים ומדברים. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם צבא. עד אותו רגע צבא וחיילים זה היה משהו מאוד רחוק ממני, משהו שרואים בסרטים או במצעד של תשעי למאי, יום שציינו כיום הניצחון על נאצים בברית המועצות לשעבר. פה, בישראל, בשעות הראשונות שלי בארץ, קלטתי שהצבא הוא קרוב, הוא חלק בלתי נפרד מהנוף מאחורי החלון של מונית הדוהרת מבן גוריון לחיים החדשים בירושלים. באותו רגע עוד לא קלטתי שצבא הוא משהו שאהיה חלק ממנו, לא רק כשאהיה בת שמונה עשרה ואתגייס אלא גם כשאתחתן ובעלי ילך למילואים, לא יכולתי לדמיין שאהיה דודה גאה לקצין ועוד מעט שוב דודה לחייל בסדיר. הצבא והחיילים ימשיכו להיות נוכחים בחיי גם כשאעמוד חסרת מילים בהלוויה צבאית של אח של חברה לעבודה, גם כשאשמע בסדנת כתיבה סיפור של אחות שכולה על אחיה שנהרג ב"ליל הגלשנים״.

״זה בהחלט רגע ישראלי.״ סיכם הבן שלי ואני חשבתי שהוא נולד ביום הזיכרון ועוד ארבע שנים הוא יעלה על המדים.