אני כל הזמן בתנועה…אני רצה כל יום, במירוץ המטורף של החיים. מתחילה את היום מוקדם בבוקר ורצה לעבודה. נחסך ממני התארגנות של הילדים והסעות לבית הספר ועמידה אינסופית בפקקים, בזכות בעלי שמתחיל את המירוץ היומיומי שלו קצת יותר מאוחר. מעבודה אני רצה הביתה אל הילדים. משמרת שנייה מתחילה : לארגן, לסדר, לעשות קניות בסופר, להכין ארוחת ערב, לבדוק שיעורי בית, לקחת ילד אחד לחבר, ילד שני לאסוף מחוג, לקלח את הילדים ולהשכיב אותם לישון. לרוץ מפה לשם ובחזרה ולנסות לשמור על דופק סדיר. לנסות לג'נגל בין בית, עבודה זוגיות ומשפחה ולא לקרוס תחת עומס. אני כל הזמן בתנועה – מחוללת בין ימים, לשבועות, מדלגת מיום ראשון ליום שישי, רצה מהבוקר עד הלילה. כשנמצאים בתנועה מהירה כל כך, אז לא מספיקים ליהנות מהדרך. הימים הופכים לדומים אחד לשני, חיוורים ונטולי צבע. ימים כאלו נשארים בזיכרון כתמונות בשחור לבן. לא רציתי תמונות שחור לבן, רציתי בחזרה את הצבעוניות של החיים. זה התחיל מכמה נקודות צבע קטנטנות – קבעתי יום בשבוע שאני לוקחת לעצמי ערב פנוי. בעלי היקר תמך ברעיון וכך הגעתי לסדנת כתיבה יוצרת הראשונה שלי. שם קיבלתי זמן ומרחב לכתיבה, השראה, עידוד, הכלה של היצירתיות שלי. זה היה מקום בטוח לשתף ולהקריא את מה שכתבתי. הייתי חוזרת הביתה קורנת מאושר ומלאת אנרגיה, מוכנה לסיבוב הבא של המירוץ.
כשנגמרה הסדנה – נשארתי בטעם של עוד. לכן, כשהתפרסם שביום שישי בבוקר יש "מרתון כתיבה" קפצתי על ההזדמנות, מבלי לדעת בדיוק מה זה מרתון כתיבה. רק ידעתי שזה הולך להיות מפגש ארוך ומרוכז של כתיבה. התנסיתי בתרגילים שהיו מאתגרים ומתחו את הגבולות שלי. כשחשבתי שאין לי מה לכתוב, פתאום הגיעו עוד ועוד מילים. כשחשבתי שאין סיכוי שאכתוב במשך ארבעים וחמש דקות, יצאתי עם התחלה של סיפור קצר והמשכתי לכתוב אותו בבית. ההרגשה שלי בסיום המרתון הייתה כאילו שסוף-סוף נפתחה לפניי דלת סודית, שמזמן רציתי לפתוח ולא ידעתי איך.
כך גיליתי שאני בעצם רצה מרתון- מרתון כתיבה שיוכל להיות תחנת התרעננות טובה ובטוחה במירוץ החיים.

פעם בחודש, בדרך כלל ביום שישי האחרון  או הראשון של חודש, מתקיים מרתון כתיבה במודיעין.
חכם סיני לאו דזה אמר "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" .
ואני אומרת – תעניקו לעצמכם את המתנה הזו – תעשו צעד קטן במסע של אלפי מילים.