הימים האלו, בין ראש השנה ליום כיפור. ימים של ימים חמים וערבים קרירים. ימים של דלתות מסתובבות. דלתות ישנות נסגרות או נחתמות ודלתות חדשות נפתחות קצת או להפך נפתחות לרווחה. לפעמים בא לי להציץ בדלתות האלו ולפעמים בא לי להסתתר מאחורי הדלת ולא להסתכל. לפעמים אני רואה את עצמי עומדת בפתח, רגע לפני חציית סף אל משהו חדש ומרגש. ולפעמים אני משתהה לפני הדלת, מסתקרנת, מתקרבת, בצעדים מהוססים, בודקת את עצמי כל הזמן – האם זה בסדר להמשיך? האם אני לפני הדלת הנכונה? האם המפתח שאני מחזיקה ביד מתאים לדלת?

במשך התקופה הזו אתגרתי את עצמי בכתיבה יומיומית. כתיבה אינטואיטיבית, כתיבה של "מה שבא ברוך הבא". קניתי 7 כרטיסי ברכה ומילאתי אותם בכתיבה. זה היה מאתגר, זה היה לא קל, זה היה מחייב. לפעמים כתבתי בבוקר, לפעמים בלילה, רגע לפני שעצמתי עיניים. לפעמים הייתי עייפה מדי, עסוקה בדברים אחרים, לא בטוחה שיש לי משהו לכתוב. אבל ברגע שהתחלתי לכתוב, העט כתבה ואני אפשרתי לה לכתוב חופשי, מבלי להתערב, מבלי לתקן שגיאות כתיב, מבלי לקרוא את מה שכתבתי.

היום השלמתי את הפרויקט הקטן והיצירתי הזה. ויש בידי 7 כרטיסי ברכה עם קטעי כתיבה אינטואיטיבית, חצי שיר, 3 ציורים אינטואיטיביים ותחושה של סיפוק. כי נתתי לשבוע האחרון משמעות מיוחדת: אפשרתי לעצמי בדרכי היצירתית להתכנס פנימה, לבדוק ולדייק את עצמי, לסלוח ולבקש סליחה.