הסיפור כבר נכתב, הדמויות פילסו את דרכם בעלילה. העלילה התפתלה, התפתחה, הגיעה לשיאה ואפילו סוף הסיפור נכתב. זהו, אפשר לנוח על זרי דפנה, לשים נקודה אחרונה בהחלט בסיפור ולהכריז שהסיפור נולד. לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אצלי אחרי שהסיפור כבר נכתב אין זמן לנוח.
הגירסה הראשונה של הסיפור שוכתבה ונערכה אינספור פעמים וכמעט ואין זכר למה שהיה כתוב שם בהתחלה.
הגירסה החמישים (בערך) – הסיפור שוב עובר את אותו תהליך סזיפי – עריכה, תיקון, שכתוב, קריאה מחדש, עריכה, תיקון, שכתוב, קריאה מחדש…
גירסה חמישים ותשע (בערך) – כמות התיקונים פוחתת משמעותית, העריכה נעשית יותר בקלות. נראה כאילו הגירסה הזו סופית, סופית, סופית, סופית.
גירסה שישים ושבע (בערך) – רק תיקונים קטנים, טיפה לפלפל את דיאלוגים, להכניס עוד קצת דימויים, לשפר את השפה. לאחר קריאה אחרונה בהחלט, אני מחייכת בסיפוק. טוב, יש לי את זה! מחר אני מחפשת הוצאה לאור…
גירסה שבעים פלוס – איך לא חשבתי על זה קודם?! הסצנה שלא הייתי שלמה איתה כל הזמן ולא ידעתי מה חסר בה, לפתע נראתה לי כל כך ברורה, שהייתי חייבת לשכתב. פרט שולי, אני לא מוצאת זמן לכתוב את הסצנה ומתחילה לאלתר זמן כתיבה : רבע שעה בבוקר, לפני שיוצאים מהבית, אני כותבת כמה משפטים. בדרך לעבודה אני מחזיקה בראש את המשפט האחרון שכתבתי בבוקר ובונה בדמיון את המשפטים הבאים. אולי, בהפסקת צהרים יזדמן לי זמן כתיבה ואצליח לשכתב את הסצנה. אולי, בזמן שאני ממתינה לבן שלי מהחוג אצליח לגנוב כמה דקות של כתיבה, אולי בערב, אחרי שכולם ילכו לישון נשאר ערים, רק אני והסיפור הלא נגמר שלי שכל כך רוצה כבר לצאת לאור.