קמתי בבוקר עם חיוך הפוך. ככה, סתם, קמתי בלי מצב רוח, בלי שום סיבה נראית לעין. איכשהו החיוך ההפוך הזה הצליח להשפיע עליי ופתאום כל מה שתכננתי להיום גם התהפך. עצרתי הכל. נשמתי עמוק. החלטתי לקחת לעצמי חצי שעה בשביל להתאפס ולהבין מה זה החיוך ההפוך הזה. קודם כל יצאתי החוצה, קצת לנשום אוויר ולהסתכל על הפריחה. תמיד כיף לראות כלניות ופריחת העירית. המשכתי בהליכה איטית, כזאת שמאפשרת באמת לראות את הפריחה והתחלתי לחייך, החיוך ההפוך התחיל להתיישר. אבל עוד הייתי רחוקה מחיוך הרגיל שלי. לקחתי עוד צעד והתיישבתי בבית קפה עם מיץ תפוזים סחוט טרי ומשהו טעים בצד. שלפתי מחברת ועט וכתבתי משפט הבא “מה קורה?” זה היה משפט פתיחה לקטע כתיבה חופשית ואינטואיטיבית. התחלתי לכתוב, וכמה מילים קשות נכתבו על הדף, הסתבר שלא הייתי מרוצה מהתנהלות שלי וכעסתי על עצמי. המילים שיצאו לי על הדף היו מילים שליליות ומלאי כעס, מילים שבדרך כלל לא הייתי משתמשת בהם. אבל אלו היו המילים שישבו לי על הלב, או כיווצו לי את הבטן שבאמת קצת כאבה מהבוקר. אלו היו המילים שהפכו לי את החיוך ואלו היו המילים שלי. זרמתי איתם, עשיתי את החלק שלי – כתבתי אותם, שלפתי אותם החוצה. זה היה מעשה אמיץ, להמשיך לכתוב, כשהמילים כבדות נופלות על הדף, כשבמקום לכתוב רציתי לבכות. המשכתי לכתוב עוד ועוד, עד שהופיעו מילים אחרות, מתונות יותר, רגועות יותר. הייתי סבלנית והגיעו מילים שחיזקו והעצימו וגרמו לי לחייך מכל הלב. סיימתי את הכתיבה בחיוך משחרר ובהודיה שיש לי את המתנה הזו – כתיבה. והיום שלי נראה אחר לגמרי…