שנים הסתובבתי עם אמונה מגבילה ש”כשטוב לי אני לא כותבת”.  אין לי מושג מאיפה צמחה אמונה הזו, אבל היא הייתה די משמעותית הרבה שנים שבהם נמנעתי מכתיבה ואפילו היום מדי פעם האמונה העקשנית הזו מהדהדת בי. ככה זה עם האמונות המגבילות, אי אפשר להעלים אותם ואי אפשר להתעלם מהם. אז מה כן, אפשר לעשות? האם בכלל אפשר לעשות משהו עם מערך האמונות שהם חלק מחבילה שנקראת בן אדם. האמונות האלו הם המילים ששמענו בילדותינו הרחוקה, הערכים שגדלנו עליהם, משפטים שאמרו לנו ההורים או המורים, ספרים שקראנו והשפיעו עלינו או סרטים שצפינו בהם והשאירו את חותמם עלינו. כמובן שלא הכל שחור ולבן ולא כל האמונות הם מגבילות, יש גם אמונות שהם לא מגבילות אלא להפך מצמיחות,  מרחיבות ומעצימות. דבר חשוב שיש לדעת על האמונות, שאי אפשר לעקור את האמונה המגבילה, כמו עשב שוטה, אלא ניתן להחליף אותה באמונה מצמיחה. זה דורש עבודה וסבלנות והרבה סבלנות ועוד קצת עבודה…כי החלפת אמונה מגבילה באמונה מרחיבה, זה תהליך שינוי. ובינינו, מי אוהב שינויים? ומי אוהב להתאמץ?עם יד על הלב, מי אוהב לחטט בתוך הנפש של עצמו ולחפש את האמונות המגבילות? לך תדע מה תגלה בתודעה שלך או בפנים הנפש? אולי תפגוש במסע החיפוש הזה דברים שזנחת, חלומות שקברת, ספרים שלא כתבת, ספרים שכתבת וגנזת? אולי תפגוש דברים שהפחידו אותך פעם ולא חשבת עליהם שנים, אולי תפגוש שם זיכרונות שלא רצית לזכור? אולי כבר עדיף לא לכתוב בכלל ולקבל באמונה שלמה ש “כשטוב לי אני לא כותבת” … אולי זה טוב שאני לא כותבת? אולי אם אכתוב, איכשהו ייצאו על הדף דברים שלא רציתי לכתוב? וכשדברים נכתבים על הדף יש להם כבר יותר כוח, כי הדרך של המילה אל הדף עוברת דרך מאתגרת, בין אמונות מגבילות ואמונות מצמיחות, בשבילי הנפש ובדרכי הלב.