דבר הכי נפלא שכתבתי

זהירות פוסט אישי…לא חגגו לי בת מצווה. לא גדלתי בארץ והמסורת של בר/בת מצווה לא הייתה מוכרת לי. עליתי בגיל אחרי בר מצווה, כך שלא יכולתי לחוות את הבר/בת מצווה עם החבר'ה מהכיתה. אולי, זו הסיבה שלקחתי ברצינות את הבר מצווה של הבן הבכור שלי. אני לא מדברת על העלייה לתורה בכותל או על האירוע עצמו שחגגנו עם המשפחה. אני מדברת על אבן דרך שמסמלת בר מצווה בבגרות של ילד שלי שהפך לנער. אני מדברת על הבר מצווה שלי כאמא שלו. הרי לפני שלוש עשרה שנים לא רק נולד הבן שלי, אני נולדתי כאימא. והמחשבה הזו, שבר מצווה של בן שלי, זו הזדמנות להתבונן על 13 שנים של אמהות, הביאה אותי לרצון עז לתעד. מפה לשם נולד רעיון לעצב לבד אלבום שבו אשמור גם את הנאום שבן שלי כתב, גם ברכות שהוא קיבל וגם אני אכתוב שם כמה מקטעים קצרים על הדברים שחשוב לי להגיד לבן שלי. סוג של חוכמת אמא כזו, שמתבוננת על החיים ונותנת כמה טיפים לחיים שמחים ומאושרים. אני חושבת שמבחינתי זה היה הדבר המשמעותי ביותר שכתבתי אי פעם. אומנם, זה היה דבר הכי קצר שכתבתי אי פעם, אבל יחד עם זאת כתבתי את זה כמה ימים. שקלתי בכובד ראש כל מילה ומילה, מרגישה את משקלם של המילים, חשה את עוצמתם ומצליחה להעביר מסר מאוד ברור, שיהדהד גם אחרי שסוגרים את האלבום. כשבן שלי קרא את הטקטסים ראיתי את ההתרגשות בעיניו וקיבלתי תגובה שהפתיעה גם אותי "וואו, אמא, זה דבר הכי נפלא שקראתי…"

סדר והתחדשות בכתיבה

אווירת חג האביב, זו אווירת ההתחדשות. התחדשות זו הזדמנות לנקות, לארגן ולסדר מחדש. לא משנה אם זה לסדר את הארון המגירה, הבית, שולחן הכתיבה או הדברים שנכתבו פעם. אני מכירה את עצמי והנטייה שלי לאגור דפים ופתקיות וכל דבר שכתבתי אי פעם, לכן חשוב כל כך לעשות סדר בים המילים האלו שסובבים אותי. אני עושה סדר בכתיבה שלי. כך גם אני מתחדש וגם הכתיבה מחדשת לי. כשאני מדברת על כתיבה, אני מבחינה ב 2 סוגים עיקריים של הכתיבה – כתיבה פנימית וכתיבה חיצונית.

כתיבה פנימית – זה דיאלוג עם עצמי, זה לכתוב על משהו שמציק לי, מעלה שאלות שאין להם תשובות, משהו שיושב לי על הלב. כתיבה כזו, עוזרת לי להבין את עצמי ולהתחבר לעצמי. ברור שכתיבה כזו היא הכי אישית ואינטואיטיבית ולא אראה את הכתיבה הזו לאף אחד. זו כתיבה שחשובה לי, כתיבה ממני ואליי, כתיבה שיש בתוכה פן תרפוייטי. מה עושים עם כתיבה כזו? הרי זו כתיבה של שיקוף של כאן ועכשיו, כתיבה שתופסת אותי ברגע אמת. האם כתיבה כזו תהיה רלוונטית גם מחר? אין לי מושג, אבל אני יודעת שבכתיבה כזו מופיעים דימויים וסמלים שלא תמיד ברורים, שמעניין לראות את התפתחותם לאורך תקופה. אז רוב הסיכויים שאשמור כתיבה כזו, שתהווה סוג של יומן מתמשך. יש לי לפחות 6 מחברות A4 מלאות בכתיבה כזו משנים קודמות וזה מרתק מדי פעם לקרוא מה עבר עליי בשנים האלו…

ויש גם כתיבה חיצונית. זו כתיבה שהמטרה שלה להיות מחוץ למגירה. לכתיבה כזו אני קוראת ארגז הכלים של הסופר. זאת כתיבה יותר סיפרותית, יותר מכוונת מטרת חשיפה. זו כתיבה של ספר, כתיבת כמה קווי עלילה, התחלות, סופים שונים לאותו סיפור, רעיונות לספר הבא, סיפורים קצרים, תקצירים של עלילה של סיפור, תרשימים של מבנה העלילה,תיאורי דמויות, שירים ועוד.

במקרה שלי יש עוד סוג כתיבה שמשלבת בין כתיבה פנימית וחיצונית – מתנת הכתיבה. זהו ארגז כלים של פיתוח ויוזמות של סדנאות כתיבה, העשרת הכלים היצירתיים שלי כמנחה וכיוצרת. בארגז הזה יש גם חלומות, בכל מיני צבעים, צורות וגדלים. חולומות יצירתיים, שמתגשמים…

לאלו שממש אוהבים לעשות סדר, הכנתי תכנית מעשית של סדר יצירתי 

להיות יצירתי בכל גיל

כל הילדים נולדים יצירתיים. בשביל ילד בן חמש זה טבעי כל כך לדמיין, להמציא, לשחק. זה הטבע של הילד לחקור ולהבין את העולם בעזרת הכלים הזמינים שיש לו : דמיון , משחק, יצירתיות . אם היינו מודדים את שיא היצירתיות של בן אדם, אז היינו מגלים שאנחנו הכי יצירתיים בסביבות גיל חמש. כי בגיל הזה אנחנו יוצרים ללא גבולות, אנחנו תמימים ומאמינים בעצמינו וביכולות היצירתיות שלנו, אנחנו אוהבים את היצירות שלנו והכי פחות חוטפים ביקורת מהסביבה. אם מתמזל מזלינו ויש לנו הורים מפרגנים ותומכים, אז הם גם ישבחו אותנו ויוסיפו לבטחון העצמי שלנו. ככל שהילדים גדלים , נכנסים למסגרת , לומדים דברים חדשים, לומדים להיות הישגיים, לומדים מהי ביקורת , לומדים לקבל ציונים, הילדים מתחילים ליצור פחות ופחות ובשלב הזה מתחילים להיווצר אמונות לגבי יצירתיות שלהם. האמונות האלו הולכות ללוות את הילדים  רוב חייהם הבוגרים, ממש כמו צל. השאלה שמעסיקה אותי קודם כל בתור הורה, איך אני יכולה לעזור לילד שלי מצד אחד לשמר את יצירתיות שלו מצד שני לאפשר לו להתפתח. איך אני יכולה לדאוג לזה שהילד שלי יאמין ביכולות היצירתיות שלו ולא יאבד את הבטחון העצמי שלו בשפע היצירתי. איך אני יכולה להפוך את החשיבה הביקורתית לחשיבה יצירתית, את האמונות המגבילות כלפי היצירתיות לאמונות מעצימות ומחזקות. בתור מנחה, הצבתי לעצמי מטרה, לבנות סדנאות מעוררי השראה, מטפחים ומפתחים את החשיבה היצירתית דרך הכתיבה. סדנאות האלו, מאפשרים חוויה אחרת של הכתיבה, שמחזקת ומעצימה את הכוח היצירתי שקיים בכל אחד מאיתנו בכל גיל.

הסדנה הקרובה  בחופשת פסח ומותאמת במיוחד לנוער בכיתות ה׳-ז׳ . כל הפרטים בלינק המצורף סדנת כתיבה בחופשת פסח לנוער

אני אוהבת פרחים

לפני שבע שנים לקראת יום ההולדת הלא עגול בכלל, בגיל 34, התחלתי לעשות סוג של חישוב מסלול מחדש. הייתי אז בשיא הקריירה המרתקת בהייטק, עובדת טובה ומעורכת, בעבודה חדשה ומאתגרת עם משכורת מהכי גבוהות שקיבלתי אי פעם. הילדים כבר לא העירו אותי בלילות והפכו ליותר ויותר עצמאיים, כך שיכולתי לנשום ולא הייתי נרדמת עוד לפני שראשי נחת על הכרית. גם בעלי היה שותף מושלם לדרך ואבא מהסרטים. אז מה, לכל הרוחות קורה עם בן אדם שלפי כל הסימנים מאושר ומסופק, שקם בבוקר בהיר אחד ואומר "אני רוצה לחזור לכתיבה! אני לא יודעת איך בדיוק, אבל אני הולכת לכתוב!" מילא להגיד, אבל גם להתחיל להתעניין בסדנאות כתיבה ולבסוף גם להתחיל בימי שישי פעם בשבועיים לנסוע להרצליה ממודיעין בשביל סדנת כתיבה. באותה הסדנה הראשונה הרגשתי שסוף סוף חזרתי "הביתה" והרגשתי כאילו אף פעם לא עזבתי את "הבית היצירתי" שלי ולא יצאתי לגלות בשדות אחרים, הרגשתי שאני הכי עצמי שאני מכירה. אין תחליף להרגשה הזו, זה קצת כמו לחבק את הילדה הקטנה שהייתי כשהתחלתי לכתוב, זה קצת כמו להיות שוב אותה נערה שכתבה יומנים אינסופיים ודרכם הצליחה להתמודד עם כל המורכבויות של העלייה בגיל 14. זה כמו לחוות שוב את ההתאהבהות הראשונה או לחוות את הנשיקה הראשונה עם האיש האהוב שלי.

כתיבה זה משחק דמיוני בין העולם הפנימי, לבין העולם החיצוני. הכתיבה מאפשרת לרקוד במילים על הגבול הדק הזה וליצור דברים מדהימים. לפעמים אני לוקחת את הכתיבה לגילוי עצמי, צוללת פנימה, כדי לבדוק מה קורה, לאן אני הולכת, באיזו דרך אני בוחרת עכשיו, איזו שאלה מדאיגה אותי שאין לה עדיין תשובה ברורה. סוג כזה של כתיבה, מאפשרת לי איזון, דיוק וכיוונון פנימי. אני משתמשת בסוג כזה של כתיבה כשאני יוצרת משהו חדש: סדנה, סיפור, מפתחת רעיון יצירתי כלשהו. סוג אחר של הכתיבה – כתיבה חיצונית, זו כתיבה שאני משתמשת בה בשביל מטרה מסויים של הכתיבה – כתיבת סיפור, שיר, פוסט, הזמנה לסדנה. בדרך כלל הדברים האלו יתפרסמו, יעברו עריכה ושינויים. מה שאני עושה בסדנאות, זה בעצם שילוב של כתיבה פנימית וחיצונית. ולכל סוג של כתיבה יש את שיטות והכללים משלה. שילוב של כמה סוגי כתיבה, זה קצת כמו לשתול זרע באדמה, להשקות, לטפל ולטפח את האדמה, לראות שתיל קטן גודל וצומח, משתרש ובסופו של דבר מתחזק והופך לפרח מלבלב. אני כל כך אוהבת פרחים…

ילדים כותבים

יש ילדים שכותבים. יש כאלו שכותבים יומנים, כאלו שכותבים למגירה וכאלו שיראו להורים את מה שהם כתבו וכאלו שישמרו בסוד את הכתיבה שלהם. הייתי ילדה כזו, ילדה כותבת. לא בחרתי בכתיבה, הכתיבה בחרה בי בגיל מאוד צעיר, בלי לשאול יותר מדי שאלות, פשוט יום בהיר אחד, התחלתי להמציא סיפורים ולכתוב אותם. אין לי מושג איך ולמה זה התחיל, רק ידעתי שעליי להמשיך לכתוב. ידעתי שזה חזק יותר ממני, הכוח היצירתי הזה שיש בכתיבה, אותו כוח שאני לומדת וחוקרת מאז ועד היום. הכוח הזה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות ודרכים ועם השנים למדתי לחיות בשלום עם הכוח הזה. כשרק גיליתי את הכתיבה, נורא נבהלתי. הייתי לבדי מול הדף ששיקף את מה שדמיינתי ותרגמתי למילים. היה מולי משהו ממשי, שיצרתי לבדי, מתוך דמיון. היה מולי הסיפור הראשון שכתבתי. מיהרתי להניח את הדף בצד ולא להסתכל עליו כמה ימים. ברור שלא הראתי אותו לאף אחד. הרי זה כל כך אישי, כל כך מיוחד, הסיפור הראשון שלי. פתאום אני, ילדה קטנה בת אחת עשרה, מעיזה לכתוב ועוד קוראת לדבר הזה סיפור. אני? כותבת? הרי סופרים כותבים ולא ילדות בנות אחת עשרה…פחדתי נורא שעשיתי מעשה בלתי נסלח. פחד שהתיישב כל כך עמוק שלפעמים גם היום אני מרגישה את הצל שלו מאיים עליי. ההרגשה הייתה כאילו נכנסתי לבריכה עמוקה מדי, כשאני בכלל לא יודעת לשחות. נאלצתי ללמוד לשחות לבדי, בלי סדנאות כתיבה יוצרת, בלי קייטנות קיץ שמוקדשים רק לכתיבה, בלי קבוצת תמיכה של עוד ילדים כותבים, בלי שיתוף של הורים בכל התהליך היצירתי שאני עוברת. למזלי, לא ויתרתי על הכתיבה, למרות שכל התנאים היו נגדי והייתי לבדי מול כוח הכתיבה שפרח בתוכי. קראתי הרבה ספרים, למדתי לקרוא כמו סופרת, העתקתי מילים חדשות וביטויים מעניינים, שיפרתי את מיומנויות שפתיות, שיחקתי עם מילים, שיחקתי עם דמויות, כתבתי ומחקתי, כתבתי שוב וזרקתי לפח, כתבתי וחייכתי, כתבתי ובכיתי, כתבתי וכעסתי וקרעתי לחתיכות קטנות את מה שכתבתי, כתבתי וכתבתי… התחלתי לזהות דפוסים ומבנים בכתיבה, התחלתי להתעניין בשירה ולקרוא קלאסיקות. כל דבר שקראתי ניסיתי לכתוב משהו דומה. מבלי לחשוב על זה יותר מדי, מבלי להבין יותר מדי, פשוט זרמתי עם כוח הכתיבה…לא הבנתי שלכוח היצירתי יש תכונה אחת שכדאי להתייחס אליה, זהו כוח טבעי, שקיים כפי שהוא ולא בדיוק מתאים את עצמו למי שיש לו את הכוח הזה. לא יכולתי לכוון את עוצמתו של הכוח הזה, לעדן אותו או להגביר אותו לפי רצוני. הכוח הזה לא השתנה בתוכי, מה שמשתנה עם השנים, זה התפתחות של האישיות שלי, ניסיון החיים ומנגנוני הגנה, שאנחנו לומדים לעטות על עצמינו כשאנחנו גדלים. למדתי לאזן את הכוח היצרתי בתוכי ובאופן פרדוקסלי, גיליתי כמה כוח הזה מרפא ומעצים ומשפיע על חיי לטובה. אבל הכל התחיל בגיל מאוד צעיר, כשיצירתיות הציפה אותי ולא ידעתי איך לחיות איתה. לא ידעתי שקיבלתי מתנה אדירה לחיים, בורכתי במתנת הכתיבה. מניסיון עבודה שלי עם ילדים, הבנתי כמה חשוב לשים לב דווקא לילדים היצירתיים האלו, אוהבי כתיבה ולאפשר להם לבטא במרחב הבטוח, נטול ביקורת קטלנית, את הכוח היצירתי שלהם, כי ברגע שהכוח לא מוצא את דרכו החוצה הוא מתיישב בפנים ומתחיל לעורר סערות כדי שיכירו בו, יתנו לו לצאת החוצה, יזינו אותו ויתנו לו את מה שהוא רוצה, מקום על הדף…בסדאות וקייטנות לילדים שאני יוזמת, אני דואגת ליצירת מקום בטוח להבעת הכוח היצירתי ומלמדת איך לראות בכוח היצירתי מתנה נפלאה! בפסח הזה אני עושה קייטנה לילדים כותבים. כל הפרטים והרשמה בלינק המצורף

 

להתחפש לדמות

envelope-1829488_1280במסגרת לימודי כתיבה טיפולית, למדנו על כתיבת מכתבים וקיבלנו משימה לבחור "חבר לעט" ולהתכתב איתו במשך חודש, כששנינו "מתחפשים" לדמות. במסגרת התרגיל בחרנו פרטנר לכתיבה שביחד איתו תיאמנו כמה דברים בסיסיים כמו בני כמה הדמויות שלנו, באיזה זמן הם חיים, איך קוראים להם, איזה מין הם ומה נקודת הפתיחה של ההתכתבות שלנו. כך מיכאל (הדמות שלי) נער ירושלמי בן שש עשרה התחיל להתכתב עם מיכל (הדמות של חברה שלי ללימודי כתיבה, אורלי) בת שש עשרה ממעגן מיכאל. המסגרת של סיפור שלנו שבבתי ספר של מיכל ומיכאל נערך פרוייקט חבר לעט ובעצם מיכאל הגריל את הכתובת מייל של מיכל וחוץ משם שלה הוא לא יודע עליה כלום, אבל בכל זאת הוא כותב לה מכתב. מיכל עונה לו ומתחיל להבנות קשר בהתכתבות.

זה התחיל ממכתב בכמה ימים, אבל מהר מאוד התפתח להכתבות יומיומית. ובדיוק כמו בקשר אמיתי, זה התחיל מכתיבה על הנושאים כלליים. כך כתבנו על הדברים היומיומיים של בני שש עשרה : קיטורים על ההורים ועל שיעורי בית, חברים, מוזיקה, תחביבים. וזה המשיך לדברים אישיים יותר, שכל דמות הייתה מוכנה לחשוף.

כשהתחלתי לכתוב, בעצמי לא ידעתי דבר על הדמות של מיכאל ולא היה לי מושג לאן זה יתפתח. גם לא הייתה לי שליטה מלאה על ההתכתבות הזו. זה לא המצב הרגיל של סופר עם הדמות שלו אחד על אחד, זה הרבה יותר מורכב. יש עוד סופר בתמונה (השותפה שלי לכתיבה) עם הדמות שלה ויש גם היגיון פנימי של ההתכתבות. ואם אנחנו רוצות באמת להמשיך בתרגיל, אז עלינו להשתדל לעורר עניין בין הדמויות ובעצם ליצור סוג של סיפור. ככל שהתעמקנו בכתיבה, המכתבים התארכו ונוספו דמויות משנה ועלילה הסתעפה והתפתחה ונוספו כמה עלילות משנה מרתקות וגם הדמויות שלנו קיבלו עומק ואפילו התחילו לפתח רגשות אחד לשנייה.

ככה, מתרגיל לכאורה פשוט של להתחפש לדמות ולכתוב מכתב, נוצר בסיס לסיפור שבהחלט שווה להמשיך ולפתח.

חיוך הפוך

smiley-1041796_1920

קמתי בבוקר עם חיוך הפוך. ככה, סתם, קמתי בלי מצב רוח, בלי שום סיבה נראית לעין. איכשהו החיוך ההפוך הזה הצליח להשפיע עליי ופתאום כל מה שתכננתי להיום גם התהפך. עצרתי הכל. נשמתי עמוק. החלטתי לקחת לעצמי חצי שעה בשביל להתאפס ולהבין מה זה החיוך ההפוך הזה. קודם כל יצאתי החוצה, קצת לנשום אוויר ולהסתכל על הפריחה. תמיד כיף לראות כלניות ופריחת העירית. המשכתי בהליכה איטית, כזאת שמאפשרת באמת לראות את הפריחה והתחלתי לחייך, החיוך ההפוך התחיל להתיישר. אבל עוד הייתי רחוקה מחיוך הרגיל שלי. לקחתי עוד צעד והתיישבתי בבית קפה עם מיץ תפוזים סחוט טרי ומשהו טעים בצד. שלפתי מחברת ועט וכתבתי משפט הבא "מה קורה?" זה היה משפט פתיחה לקטע כתיבה חופשית ואינטואיטיבית. התחלתי לכתוב, וכמה מילים קשות נכתבו על הדף, הסתבר שלא הייתי מרוצה מהתנהלות שלי וכעסתי על עצמי. המילים שיצאו לי על הדף היו מילים שליליות ומלאי כעס, מילים שבדרך כלל לא הייתי משתמשת בהם. אבל אלו היו המילים שישבו לי על הלב, או כיווצו לי את הבטן שבאמת קצת כאבה מהבוקר. אלו היו המילים שהפכו לי את החיוך ואלו היו המילים שלי. זרמתי איתם, עשיתי את החלק שלי – כתבתי אותם, שלפתי אותם החוצה. זה היה מעשה אמיץ, להמשיך לכתוב, כשהמילים כבדות נופלות על הדף, כשבמקום לכתוב רציתי לבכות. המשכתי לכתוב עוד ועוד, עד שהופיעו מילים אחרות, מתונות יותר, רגועות יותר. הייתי סבלנית והגיעו מילים שחיזקו והעצימו וגרמו לי לחייך מכל הלב. סיימתי את הכתיבה בחיוך משחרר ובהודיה שיש לי את המתנה הזו – כתיבה. והיום שלי נראה אחר לגמרי…

פחד מכתיבה

smiley-1958283_1920

אני נתקלת בו שוב ושוב – הפחד מכתיבה…פחד מכתיבה יכול לשתק ולפגוע ביצירתיות שלנו. הפחד הזה, הוא בעצמו די יצירתי, אוהב לשחק ולהשתעשע איתנו. מזהים אותו די בקלות, הוא מכריז על בואו בקול תרועה ועוצר אותנו מלעשות צעד אמיץ ולכתוב. אם מקשיבים לפחד מכתיבה, אז מאמינים שלא כדאי להתחיל עם הכתיבה, עדיף לא להכנס לזה בכלל. לך תדע, מה תכתוב… הפחד מכתיבה גורם לנו להאמין שהכתיבה זה לא בשבילינו, שצריך להיות סופר או לפחות אומן מיוסר כדי לכתוב.

הפחד מכתיבה יודע להפחיד…יש לו את השיטות המיוחדות שלו, שיטות די יעילות שגורמות לנו לפקפק ביכולות הכתיבה שלנו, ביצירתיות שלנו ובטבעיות שבמעשה הכתיבה. בכל רגע של ספק, ביקורת, דחיינות, הוא יהיה שם, יחייך את חיוכו המפחיד ויטפטף את המילים המוחקות שלו : "אין לך כישרון, אין לך סיכוי לכתוב משהו טוב, אין לך השראה, אין לך זמן לכתוב, אין לך רעיונות שווים שכדאי לתרגם למילים כתובות, אל תכתבי על זה, אל תשפכי על הדף את הכאב שלך…"

הפחד מכתיבה, כמו כל פחד אחר מפחד ממשהו. הוא בעצם מפחד ממעשה הכתיבה. הדרך היחידה להזיז הצידה את הפחד מכתיבה – זה לאפשר לעצמינו לכתוב. הפחד מכתיבה לא יעלם לעולם, בדיוק כמו שלעולם לא תיעלם יצירתיות וחדוות היצירה והכוח המשחרר והמרפא של הכתיבה. בדיוק כמו שהצל שלנו לא נעלם כל עוד יש שמש, כך הפחד לא יעלם מחיינו. החוכמה היא לא לתת לפחד לנהל אותנו, אלא להיות מודעים לו ולאפשר לעצמינו להיות מודעים לכתיבה שלנו.

אחזתי בעט ו…

dsc08635

פעם איבדתי את היכולת שלי לכתוב. זה לא קרה ביום אחד, אפילו לא ביומיים, זה היה תהליך הדרגתי ודי הרסני. הייתי בשיא הפריחה שלי: צעירה בת 26, בתחילת קריירת הייטק מבטיחה, נשואה באושר…אז למה דווקא באותו רגע, שהכל נראה טוב, אני מניחה את העט ומפסיקה לכתוב? התשובה היא פשוטה – הפחד!

פחדתי שאני לא מספיק טובה בכתיבה, פחדתי מהביקורת (כי כשכבר העזתי להראות למישהו שדעתו הייתה חשובה לי, את מה שכתבתי, קיבלתי ביקורת קטלנית ביותר), הכי הרבה פחדתי שאם אמשיך לכתוב, לא אהיה יותר מאושרת. הרי נוסחת האושר זה עבודה מצליחה בהייטק ומשפחה המאושרת שלי…

אז הפסקתי לכתוב. כי הכתיבה היא כמו רדאר הכי רגיש של הנפש. הכתיבה יודעת עוד לפני שאני יודעת מה באמת קורה לי בפנים. אני לא מסוגלת לשקר בכתיבה, לא מסוגלת ככה לבגוד בעצם הכתיבה, אז העדפתי לא לכתוב, כי פחדתי להסתכל בפנים. לא אהבתי לראות את מה שהכתיבה הציגה לי, ללא מסיכות, ללא התיפיפות, תמונה לא מצונזרת של עצמי שלא יכולתי כל כך לקבל באותה תקופה. לא רציתי לשכתב ולחשוב על נוסחת אושר אחרת, שאולי יכולה לכלול את הכתיבה. רציתי להשאר עם תמונת ההצלחה שציירתי ודמיינתי : משפחה מאושרת ועבודה מסודרת בהייטק. נאחזתי בכל כוחותיי בתמונה האידילית שציירתי לעצמי, מגרשת ומרחיקה את הכתיבה מחיי.

הצלחתי! שבע שנים הצלחתי לא לכתוב. הצלחתי לבנות קריירה מצליחה בהייטק, להרחיב משפחה וללדת 2 בנים מקסימים. שבע שנים לא חשבתי, לא דמיינתי, לא עטפתי את עצמי בכתיבה. לא אפשרתי לעצמי להתבונן בעולם דרך משקפי הסופר ולא ליקטתי דמויות שיכולים לשמש אותי בכתיבה. אפילו קראתי ספרים כמו בן אדם נורמלי ולא חשבתי תוך כדי קריאה על דיאלוגים וטכניקות של סופרים. הייתי מאושרת, כי מיציתי את הנוסה של האושר שהגדרתי לעצמי משפחה מאושרת + עבודה בהייטק.  אז למה געגוע? אז למה חוסר שקט? למה בסתר אני עוברת על הכתיבה שלי ומתמוגגת מהקריאה של מה שכתבתי פעם? אז למה בעצם אני לא כותבת? אז למה בעצם אני כל כך מפחדת מכתיבה? הרי בכתיבה יש גם שאלות ויש גם תשובות, יש הצגת הבעיה ולפעמים בא הפתרון, יש כאב ויש גם ריפוי, יש מתח ויש גם שיחרור.  אז אחזתי בעט והתחלתי… לבכות. בכי כזה משחרר ומרפא, בכי שבכלל לא ידעתי איפה התחבא כל הזמן הזה. כשייבשו הדמעות באו המילים אל הדף, מיהרתי לכתוב כל דבר שעלה בדעתי וברוחי, ללא צנזורה, בדיוק כפי שזה בא, עם שגיאות כתיב ובכתב יד גדול , לא מתיפייף. אז לא ידעתי שקוראים לכתיבה כזו כתיבה אינטואטיבית, אז רק ידעתי שאני חזרתי לכתוב. חזרתי הפעם עם תובנה מאוד חשובה בשבילי שנוסחת האושר שלי כוללת את כתיבה ויצירתיות, כוללת חקירת כוח המרפא והמשחרר של הכתיבה, כוללת חלוקת הידע הזה עם אחרים.

מאז עברו כמה שנים (שבע ליתר דיוק) במשך כל הזמן הזה כתבתי, לפעמים אפילו כל יום, למדתי בהרבה סדנאות כתיבה יוצרת, עברתי תהליך ביבליותרפי (טיפול בכתיבה), למדתי הנחיית קבוצות כתיבה וכרגע לומדת כתיבה טיפולית. אני מיישמת את הידע הרב והנסיון בכתיבה בסדנאות כתיבה שונות ועוזרת לאחרים לגלות את ולחזק את כוח הכתיבה שלהם.

פשוט להיות כתובים

img_3336 img_3339

זה יכול לבוא לי פתאום, משהו באפור של היום, משהו חמקמק שיש בבוקר ערפלי גורם לי סוג של אי שקט. אני חייבת לברר מה זה, המצב רוח האפרפר הזה, חייבת להענות לקריאה הזו שבא מאזשהו מקום לא ידוע. אני מסתקרנת ומחליטה לברר, בדרך שמוכרת לי היטב -דרך הכתיבה. אני נענית לקריאות האלו של הכתיבה, שמחרישות את כל שאר הקריאות הדחופות של השיגרתי, ההכרחי והמחייב. התחושה המוכרת והברוכה הזו, שהכתיבה רוצה לפרוץ החוצה משתלטת עליי ואני נותנת לה מקום. זו בחירה שלי – לתת לכתיבה להיות נוכחת בחיים שלי. וכך נולדים קטעי טקסט מיוחדים שיכולים להיות חלק ממשהו גדול יותר ויכולים פשוט להיות… פשוט להיות כתובים.

המגדלור

"עמדתי שם בקצה העולם, על אחד הצוקים של אירלנד, כשמתחתיי גלים מתנפצים בקול רועש במיוחד ומאחוריי מגדלור, כזה שרואים רק בסרטים. השמים היו הכי אפורים שאפשר, הצוק היה מכוסה בדשא הכי אירלנדי שאפשר והמגדלור – היה נטוע שם, כעץ בודד בשדה. הוא היה הנקודה השונה בנוף הפראי, אורח מעולם אחר ומזמן אחר. גם אני הייתי שם אורחת מעולם אחר, בטח בעיני עשרות ציפורים שחיו את חייהם הפשוטים והטבעיים על הצוק. הם נהנו מבדידותם ויכלו להתהלך על קצה הצוק, כלולנים מיומנים, עד שההליכה עייפה אותם או שמשהו משך את תשומת ליבם והכריח לפרוש את כנפיהם ולנוע עם הרוח האטלנטית. אני פחדתי להתקרב אל קצה הצוק, פחדתי למעוד, פחדתי מגובה רב שבו הייתי, פחדתי לפרוש את כנפיי. מה אם הם לא ייפתחו, בדיוק כמו שקורה בתאונות צניחה כשהמצנח לא נפתח. הצטמררתי מרוח, המנסה לתפוס אותי לא עטופה ולא מוגנת בפני לשונות קור שמצליחות לדקור אותי ולחדור מתחת לכל שכבות הבגדים שעליי. בדרך כלל כשאני חושבת על קיץ, אני לא מדמיינת מזג אוויר כזה חורפי וערפלי, פתוח לכל הרוחות. הרוח, רוחי כזה, מעורר מחשבות ותהיות על הרוח והמצוק, על הציפורים והחלומות, על האפור והלבן, על החושך והאור ועל המגדלור, שמזכיר שלא משנה לאן תיקח אותי הרוח, תמיד טוב לדעת שיש אי שם מגדלור לחזור אליו…"