פשוט ליהנות מהדרך

אני לא תמיד יודעת מי יהיו הדמויות שלי, איזה תפקיד הם ישחקו בעלילה, מה יביאו לתוך הסיפור. לרוב, אני מתחילה לכתוב כשיש לי דמות אחת לפחות. היא לא חייבת להיות דמות ראשית, אבל כדאי שזו תהיה דמות מספיק מעניינת, כדי שארצה לכתוב אותה. לפעמים אני קודם בוחרת נושא עקרוני של הסיפור ואז נולדים לתוך העלילה הדמויות ולפעמים נדלק אצלי איזה רעיון מאוד חזק, משפט או סצנה כל כך ברורה, שאני חייבת לכתוב אותה. אין לי מושג איך ומתי זה יקרה, אבל כשזה כבר קורה, אני מתחילה לכתוב. זה שהתחלתי לכתוב, לא אומר שיוולד סיפור. זה רק התחלה של דרך מאוד לא ברורה, דרך של אינסוף טיוטות ומחיקות, שינויים ועריכות. כל פעם מחדש אני חווה את הדרך הזו ולפעמים זו דרך ללא מוצא או דרך לתוך המגירה או דרך לקופסת הסיפורים הלא גמורים או דרך לקופסה של קטעי כתיבה – מחסן של טקסטים שהופכים לחומר גלם לטקסטים הבאים. הכל בסדר, גם טקסט לא מושלם וגם סיפור לא גמור. הכל בסדר… אלו הם טיוטות ראשונות, הן נועדו לעיניי בלבד, הן משרתות אותי ואת הצורך שלי בכתיבה. הם יכולות להביא אותי לטיוטה השניה, זאת שרוצים לחשוף לעולם הגדול. לטיוטה השניה יש דרישות אחרות, דרישות גבוהות, כאלו שיגרמו לקורא להתעניין בספר שלי. זה השלב שעליי להיות מאוד שלמה עם הטיוטה הראשונה*. כי בשלב של טיוטה השניה, אני מכניסה אנשים אחרים לתוך הטקסט שלי – בין אם זה קוראים ראשונים, בין אם זה אנשי מקצוע שתפקידם לעבור על הטקסט ולהראות את כל נקודות התורפה שלו, לרדת לרמה של פסיק, כדי להוציא מהטקסט את המיטב. אני מודה שרק בשנה האחרונה הגעתי לשלב הבשל הזה עם אחת היצירות שלי. עשיתי צעדים ראשוניים, מהוססים לעבר הוצאה לאור. צעדים האלו, אולי קטנים, אבל משמעותיים עבורי. צעדים האלו דורשים אומץ, נחישות ואמונה. אני חייבת להיות אסרטיבית ולפעמים להגן על הסיפור, אבל באותה נשימה גם להיות קשובה ולהיות מוכנה להכניס שינויים לטקסט. אנ י צריכה לדעת להתמודד עם הביקורת, דבר שאף פעם לא קל. אני צריכה לדעת איך להתמודד עם סירוב של הוצאה קטנה או גדולה. הכי חשוב, עליי לזכור ששלב "הטיוטה השניה" , הוא עוד שלב בדרך לחלום שנקרא "הספר הראשון שלי בעברית". כשזוכרים את זה, יודעים גם ליהנות מהדרך…

*טיוטה ראשונה -על החלוקה לטיוטה ראשונה וטיוטה שניה שמעתי בכנס סופרים "נקודת מפנה", בהרצאה של סופרת ומנחה מעין רוגל.

אתגרים

אני אוהבת אתגרים. לא משהו כמו ספורט אתגרי, לא כמו צניחה חופשית או טיפוס על ההר. אני אוהבת לאתגר את עצמי ולהעלות כל פעם עוד קצת את רמת המיומנות וההתחייבות שלי לכתיבה וליצירתיות. זה התחיל מצעדים קטנים – כמה דקות של כתיבה פעם ב… לא משהו מסודר, לא משהו מאורגן – כתיבה מזדמנת, מתי שבא לי ואיך שבא לי. בשלב הבא, כשהרגשתי שהגיע זמן לתת יותר מקום לכתיבה, התחלתי לכתוב באופן קבוע בימי שישי, בין סידורים, קניות, בישולים וילדים. זה כבר היה אתגר – למצוא זמן קבוע בסדר יום של משפחה צעירה זמן כתיבה. התמודדתי עם האתגר הזה ובמקום שנ"צ ביום שישי התיישבתי לכתוב. חיכיתי כל שבוע לזמן איכות הזה עם עצמי. הזמן שבו לא משנה מה קורה, אני מתיישבת לכתוב. באותו שלב החלטתי להפוך אוסף של כמה סיפורים לנובלה אחת. עוד אתגר כתיבה, הפעם מכוון ספר. אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה ספר, פשוט צללתי לכתיבה. תוך כדי כתיבה, הבנתי שאם אני כבר בוחשת בכתב יד, אז הגיע זמן לתרגם אותו לעברית. זה היה מאתגר ומרתק ומסקרן. באותו שלב הבנתי שאני מוכנה להעמיק את מיומנות הכתיבה עוד קצת ואני מוכנה פעם בשבועיים להקדיש זמן לכתיבה במסגרת סדנת כתיבה. לא חיפשתי סדנה שתלמד אותי לכתוב ותדבר איתי על דמויות או שתנתח ותבקר את כתב היד הטרי שלי. ידעתי מה אני לא רוצה, פחות ידעתי מה אני רוצה או צריכה בשבלב הזה של התעוררות היצירתיתי שלי. התמודדתי עם אתגר של בחירת מסגרת כתיבה מתאימה. במשך כמה חודשים, בימי שישי עשיתי את הדרך ממודיעין להרצליה בשביל שלוש שעות כתיבה. הסדנה הזו, הייתה נקודת מפנה, כי שם מצאתי חברים לדרך, שמלווים אותי כבר שמונה שנים, מצאתי בית חם לפיתוח וטיפוח יצירתיות, מצאתי אתגרי כתיבה ורעיונות חדשים לכתיבה. מצאתי מנחה, שבהמשך הדרך לימדה אותי ליצור סדנאות כתיבה שמטרתם לטפח את היצירתיות וללוות את הכותבים בדרכם היצירתית. האתגרים שלי עלו מדרגה, ככל שהתקדמתי בדרכי היצירתית. אני מנווטת בין משפחה, פרוייקטים בהייטק, ליווי כותבים, התנדבות עם נוער, סדנאות ומפגשי כתיבה שאני מנחה, ספר שהגיע זמן לצאת איתו לאור, כתיבת הדבר הבא. גם כתיבת הדבר הבא אפשר להפוך לאתגר. ב 1/11 –  מתחיל אתגר חודש הכתיבה הלאומי (נודע גם כ-NaNoWriMo, קיצור של National Novel Writing Month, או "נאנו"). הוא מיזם בינלאומי לכתיבה יוצרת שמקורו בארצות הברית (ומכאן המילה "הלאומי" בשמו). כל משתתף במיזם מנסה לכתוב ספר שאורכו 50,000 מילים תוך חודש ימים. אני לא יודעת אם אעמוד באתגר של כתיבת נובלה בחודש, אבל אני יודעת שמשהו טוב יצמח מזה, אולי האתגר הבא…

דבר רציני ראשון שכתבתי

את הדבר הרציני הראשון כתבתי מזמן, כשלמדתי בתיכון. עבדתי על היצירה הרצינית שלי 3 שנים, עבודה כמעט יומיומית, בכתב יד צפוף, מנצל כל משבצת. כתבתי ספר פנטזי על חבורה של נערים בני שבע עשרה וכל ההרפתקאות שלהם בעולם דמיוני שיצרתי עבורם. אז לא ידעתי שום דבר על כתיבה ויחד עם זאת ידעתי להעז ולכתוב. לא הכרתי את המושג "מסע הגיבור", אבל בצורה מדוייקת העברתי את הגיבורים שלי את מסע הגיבור הקלאסי. אז לא ידעתי דבר על פיתוח דמויות ראשיות ודמויות משניות, על דמויות שטוחות ודמויות עגולות, אבל הצלחתי לייצר דמויות שונות שעונות להגדרות אלו. אז לא ידעתי איך אני כותבת את הגיבור הראשי,  את הנבל ואת אנטי גיבור, אבל כתבתי אותם בצורה מדוייקת ומעניינת. אז לא ידעתי מה זה סצנה וקומפוזיציה ואיך מעבירים תחושות דרך המילים, אבל הצלחתי לייצר את כל אלו. אז לא ידעתי דבר על מודע ותת מודע, לא הכרתי את תורתו של ק.יונג, אבל מסתבר שהצלחתי לייצר דמויות ארכיטיפיים (כמו הלוחם, המנטור, המלך, העוזר…) אז לא ידעתי דבר על מערך האמונות וערכים שמרכיבים ומאפיינים את הדמויות, אבל זיהיתי במדוייק בכל דמות את האמונות שלהם והקפדתי לשמור על הערכים האלו ונתתי לדמויות שלי לפעול בהתאם לערכים שלהם. אז לא ידעתי שהכתיבה עוזרת לי להכיר את הערכים שלי והאמונות שלי והעולם הפנימי שלי, אבל ידעתי שעליי להמשיך ולכתוב ולנסות להבין מי אני ומה אני. בספר שכתבתי, הדמויות שלי עברו תהליך, אז לא ידעתי לקרוא לזה תהליך קראתי לזה הרפתקה. הדמויות שלי עשו טעויות, שילמו מחיר על ההחלטות השגויות שלהם, פחדו, עשו שטויות, צחקו, בכו, התבלבלו, התאהבו, נפרדו, נבגדו, נשברו, חפשו דרך והלכו לאיבוד. הדמויות הראשיות שלי היו הנערה שאני הייתי או הנערה שרציתי להיות. אותו ספר, שלעולם לא יפורסם ולעולם לא יראה אור, הוא הדבר הכי טוב שכתבתי אי פעם. יש לו ערך עצום בשבילי היום ובשביל אותה נערה שכתבה ביום ובלילה ובין לבין, בזמן השיעורים בבית הספר. אותה נערה שלא ידעה למה היא בכלל כותבת, למה היא מתאמצת לכתוב, כשהיא יודעת שאיש לא יראה את היצירה שלה. לאותה הנערה, הכתיבה הייתה מפלט, אי של שפיות, בעולם שונה ומשונה שנזרקה אליו, ברגע שעלתה לישראל. הכתיבה, הייתה עבורה מגרש המשחקים הגדול, שבו הכל אפשרי. שם על הדף, בין השורות, אפשר היה להתגעגע לחברים שנשארו במדינה אחרת, אפשר היה לחלום בגדול על אהבה כמו בסרטים, אפשר היה לדמיין שיש חברים חדשים, שגורמים לעולה חדשה להרגיש שייכת… חלמתי וכתבתי בגדול. עברו יותר מעשרים שנים, מאז שכתבתי את היצירה הראשונה שלי. הדמויות שאני כותבת היום, הרבה יותר רציניים ועמוקים, גדלו יחד איתי קצת, חוו דבר או שניים בחיים. הכתיבה שלי התבגרה יחד איתי, התפתחה וצמחה. ובכל זאת, כל פעם שאני מתחילה לכתוב, אני מרגישה שאני הופכת לאותה נערה כותבת, המתמסרת לכתיבה ביום ובלילה ובין לבין כותבת וחולמת בגדול.

40 יום של כתיבה – סיכום

לפני 40 יום התחייבתי לכתוב כל יום. כתיבה יומיומית חופשית, לפחות 10 דקות ביום. זה היה סוג של אתגר, להתמיד בכתיבה במשך 40 יום. לפעמים כתבתי בבוקר, לפני בזריחה, לפעמים כתבתי בלילה הרבה אחרי השקיעה. לפעמים התמזל מזלי ותפסתי את הרגע של השקיעה וכתבתי…לפעמים כתבתי עם הקפה הראשון של הבוקר בעבודה, לפעמים כתבתי בהפסקת צהרים. לפעמים כתבתי הרבה ולפעמים מעט. כתבתי כשהייתי עייפה וכשהייתי עצובה, כתבתי כשהיה לי חום וכשהרגשתי נפלא, כתבתי עם כאב ראש וכתבתי בלי כאב ראש. כתבתי מילים טובות ומילים של כעס, מילים של מתח ומילים של שיחרור, מילים של אהבה ומילים של ספק. כתבתי מילים של ביקורת עצמית ומילים של חמלה וקבלה. לקראת סוף התקופה, ראיתי שינויים על הדף . לאט לאט משהו נרגע על הדף, המתח והלחץ התחילו להעלם ולפתע ראיתי יותר מילים של הכרת תודה והודיה, מילים טובות שמרחיבות את הלב. הרגשתי איך המילים שלי, אלו שיצרתי במו ידיי הדהדו בי הרבה אחרי שסיימתי לכתוב. זה אחד הדברים שכל כך מרתקים אותי בכתיבה, זה מה שגורם לי להמשיך ולכתוב ולחקור את הכוח שיש בכתיבה. בעיניי זה כוח אדיר וזו מתנה ייחודית, מתנה שבאה עם אחריות גדולה – לבחור בכל רגע נתון במילים טובות. מילים טובות גם כלפי עצמך (המחשבות)  וגם כלפי אחרים (המילים).  הרי סוף המעשה במחשבה תחילה.

לא כל יום חג

לא כל יום חג, לא כל יום ראש השנה, לא כל יום נכנסים לאווירת החג עם הקניות, הקיטורים, ההכנות, הבישולים, הוואטאספ והפייסבוק שמתמלאים בברכות.

גם בכתיבה שלנו לא כל יום חג – לא כל יום מרגישים את הנוכחות של הכתיבה או ההשראה שנוחתת עלינו ומכריחה אותנו לכתוב. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמינו "אכתוב את זה מחר" , "מחר אסיים לכתוב את הסצנה", "מחר אכתוב את הפוסט", "מחר אשלח את הכתב יד לעורכת שלי." כמה פעמים דחינו את הכתיבה בגלל תירוץ מנצח כזה או אחר, כמה פעמים ויתרנו לעצמינו ונכנענו לשיגרה שלא כוללת את הכתיבה. אם אנחנו לא מתפרנסים מהכתיבה, אנחנו לא חייבים לעסוק בה באופן יומיומי או מקצועי, אז הכתיבה הופכת לסוג של תחביב צדדי. משהו שאפשר לדלג עליו, משהו שאפשר לזנוח לזמן מה או אפילו לוותר עליו. מדי פעם, כשמתחילם להרגיש את הדגדוג המוכר לכל כותב בקצוות האצבעות, חוזרים לשיגרת הכתיבה ואולי אפילו לוקחים איזה קורס כתיבה או סדנת כתיבה. וכשנמצאים בשיגרת הכתיבה, פתאום מגלים שכותבים בכל מצב רוח ולא רק כשיש השראה. פתאום כל דבר בחיי יומיום הופך להזדמנות לכתיבה. כאילו כל החושים מתחדדים ותשומת הלב וקשב הפנימי מתרחבים כך שקולטים יותר. ככה שיחה אקראית בסופר יכולה להפוך לסצנה בספר החדש. הוויכוח הקולני בין השכנים, יכול לתת לנו דיאלוג מנצח בין דמויות שלנו בספר. שיר חדש ששמעת בפקק בדרך עבודה יכול להפוך לפסקול של הספר שלך או לשיר האהוב על הדמות שאתה כותב.

כל יום שאני נמצאת בשיגרת הכתיבה, הופך בשבילי ליום חג של כתיבה טובה. כדי להפוך כל יום ליום חג הכתיבה צריך פשוט להתחיל לכתוב.

40 יום של כתיבה חופשית

לקחתי על עצמי משימה של כתיבה חופשית יומיומית במשך 40 יום. גילוי נאות, זו לא פעם הראשונה שאני כותבת על בסיס יומיומי למשך תקופה מוגדרת מראש. זו פעם הראשונה, שאני עושה כתיבת רצף של 40 יום בתקופה הזו בשנה. חישבתי את התאריכים כך, שאסיים את הכתיבה בדיוק בערב יום כיפור. יש משהו מאוד מיוחד בסוג כזה של כתיבה, אני קוראת לזה כתיבה פנימה, זו כתיבה חופשית ואינטואיטיבית, כתיבה לא מכוונת, כתיבה מתוך התת מודע, "כתיבה מהבטן". זו כתיבה ללא חשיפה החוצה, כתיבה לעיניי בלבד. כשמראש יודעים שאין צורך בפסיקים, אין צורך בשמירה על הכללים הספרותיים, אין צורך בעריכה, דרגת החופש בכתיבה עולה. יחד עם החופש בכתיבה, מגיעים רעיונות יצירתיים חדשים, מופיעים מילים מדוייקות יותר, הביקורת הפנימית פוחתת, נעלמים רעשי רקע והזמן כאילו עוצר מלכת. אם אני כותבת בבוקר, אז הכתיבה הופכת להתעמלות בוקר שלי, סוג של מדיטציה דרך המילים, סוג של התחלה נעימה של הבוקר. אבל יש גם ימים אחרים, כאלו שאני מתחילה לכתוב והמילים שמגיעות על הדף, הם מילים של עצבנות, עייפות או כעס. הכתיבה החופשית היא כמו מראה, שמשקפת מה שקורה לבן אדם בפנים, את מצב רוחו, את הלך רוח שלו. הכתיבה מאפשרת להציץ במראה הזו, שאפשר לקרוא לה נפש האדם או עולמו הפנימי. ומה שרואים במראה הזו, לא תמיד יפה או מופלא או משמח. לפעמים, אנחנו רואים ולא רוצים לראות, אנחנו יודעים, אבל מעדיפים לא לדעת. אבל המילים מתעקשות לחזור על עצמם ולא משנה כמה פעמים ננסה לברוח, נחזור לאותם מקומות דרך הכתיבה. אם כל בוקר אני מתחילה בכתיבה של מילים "כמה אני עייפה היום…" אז אולי, בשורה הבא כבר אתחיל לקחת אחריות על העייפות הזו ואתחיל לחשוב מה אני יכולה לשנות, כדי לא להיות כל כך עייפה. זה מה שקורה לי בכתיבה חופשית – עולים הרבה דברים, חלקם נעימים חלקם פחות. וזה המהות של הכתיבה האינטואטיבית, לשקף את המצב כפי שהוא ברגע נתון, בלי מסיכות ובלי סינונים. בשלב הבא, כשאקרא את מה שכתבתי (בתום 40 יום) יהיה הרבה יותר קל לעשות עיבוד של התהליך שעברתי בזמן הכתיבה. אבל יש כמה תנאים הכרחיים כדי שתהליך הזה יעבוד : התמדה – כתיבה יומיומית של לפחות עשר דקות וכנות – כותבים מכל הלב ובהרבה חמלה ואהבה קודם כל כלפי עצמך (עדיף גם כלפי האחרים). בסופו של דבר, כתיבה עושים באהבה או שלא עושים בכלל.

שישי בבוקר

יום שישי בבוקר-הבית שקט, כולם ישנים, רק מבחוץ שומעים קצת מכוניות והרבה אופניים, קצת שקט והרבה ציפורים. יום שישי, שש בבוקר, היום מתחיל… אפשר להשאר עוד קצת במיטה, יום חופש היום. הילדים גם בחופש והם כבר מספיק גדולים כדי לא להעיר את אמא ואבא. אפשר להסתכל דרך החלון ולראות איך הכל מתעורר, איך משתנה האור והשמים. אפשר להתחיל להריץ בראש את רשימת המכולת של המשימות שחייבים לעשות דווקא היום ואפשר להרגיע את הראש ולהקשיב לשקט. זהו שקט מבורך, שלא בא מבחוץ, הוא בא מבפנים. זהו שקט מזמזום בלתי פוסק של המחשבות, מהרעשים שבאים מבחוץ, מהסחות דעת. זהו ניתוק רגעי מ"חדשות", מאינטרנט, ממתחים וחיבור לרגע של נוכחות, חיבור לרגע הזה, שבו אני יושבת בבית, ביום שישי בבוקר בשעה שש וקצת ופשוט כותבת. אני חופשייה לכתוב כל מה שבא לי באותו רגע. ללא מבנה, ללא מטרה מוגדרת מראש, ללא פסיקים, ללא עריכות. כתיבה זורמת, כתיבה חופשית, כתיבה אינטואיטיבית. בכתיבה כזו אני בעצמי לא יודעת מה נכתב, מה יווצר על הדף. זו כתיבה לא מכוונת. אני לא מנתבת אותה על הדף, רק מלווה את המילים החוצה. נשמע מוזר לכתוב ככה… הרי לימדו אותנו שצריך לעשות משהו עם הכתיבה. הרי לא נשמע הגיוני שנכתוב משהו ולא נעשה עם זה כלום. בבית ספר כתבנו עבודות ועשינו שיעורי בית, הגשנו פרוייקטים וחיבורים, בעבודה אנחנו כותבים אימיילים או מסמכים מאוד חשובים, אנחנו רושמים הודעות טקסט קצרות בטלפונים הניידים או משרבטים על פתקים משהו חשוב. תמיד הכתיבה שלנו מכוונת. הסופרים שבינינו לוקחים את הכתיבה לרמה אחרת ויוצרים ספרים. אז למה לכתוב משהו ללא כוונה, ללא מטרה?

  • החופש לכתוב כל מה שבא לנו. זו כתיבה לעצמינו ובדרך כלל לא נרוץ ונראה אותה לאחרים.
  • ההפתעות שמתגלות על הדף כשאנחנו מאפשרים לעצמינו לכתוב חופשי ואינטואיטיבי.
  • הדרך הקלה להוריד את הלחץ והמתח. פשוט "שופכים" הכל על הדף. הדף סופג הכל.
  • דרך מצויינת לפתח מיומניות כתיבה יוצרת. תרגול מצויין של יכולת להעלות כל נושא על הדף ולהתמסר לכתיבה.
  • זמן איכות עם עצמך כותב.

יש עוד מספר יתרונות של כתיבה אינטואיטיבית שלא הזכרתי, ויש דרכים ללמוד את מיומנות הכתיבה האינטואטיבית וכתיבה יוצרת.  מי שרוצה ללמוד מוזמן לפנות אליי.

 

חופש

כל אחד זקוק לחופש מדי פעם. אני כותבת עכשיו מאוסטריה, מחופשה משפחתית. אני יכולה לתאר את המזג האוויר של  הקיץ האירופאי הצונן ולעורר את הקינאה שלכם. אני יכולה לספר שיורד פה גשם כבר 3 ימים, כמעט ללא הפסקה. אני יכולה לספר שכל ערב לפני שהולכים לישון באחד הצימרים בהרים, אני, בעלי וילדים כותבים יומן מסע ומסכמים את היום. אני יכולה לספר שבכל מקום שאנחנו מבקרים, אנחנו קונים גלויה שביחד עם יומן מסע יהפוך לספר הזיכרונות המיוחד של הטיול. אבל מה שאני רוצה לספר באמת, זה שכל חופשה בשבילי, מעבר לכל החוויות הרגילות, זו הזדמנות לצבור חוויות, ריחות, טעמים, דמויות ונופים. כדי לאסוף את החוויות האלו, אני מפעילה את החושים שלי ומחדדת תשומת לב ומרגישה נוכחות מלאה ברגע. כי בחופשה במקומות שמבקרים בהם לראשונה הכל ראשוני, מסקרן, מעניין. החוויות מצטברות לתצריף מיוחד וייחודי, לסיפור של החופשה. ומעבר לסיפור של החופשה יש את הרגעים המזוקקים של השקט , כשכל הרעשים היומיומיים נעלמים, כשכל הצרות והדאגות זזות הצידה, גם הם יוצאים לחופשה קצרה ממני ואני מהם. ברגעים כאלו, פתאום נולדים מילים, כאילו מעצמם. המילים הנכונות של הסיפור שאני כותבת או של הדמות שאני מייצרת. כל כך בקלות, כל כך טבעי וכל כך נכון…   

מגרש המשחקים

"אני שונא לכתוב, כי אני גרוע בכתיבה" , זה מה שאמר לי ילד שמסיים כיתה ו'. כשפגשתי אותו לראשונה, לבקשת ההורים, בניסון לעזור לו להפתח לכתיבה, פגשתי סרבן כתיבה עקשן – ילד שלא היה מוכן לכתוב אפילו 5 משפטים. היה מולי ילד חכם ויצירתי, ילד עם דמיון מפותח ועולם פנימי עשיר, שהאמין באמונה שלמה שהוא גרוע בכתיבה ושהוא לא מסוגל לכתוב. להפתעתו, הוא גילה כבר בסוף הפגישה הראשונה, שהוא כתב סיפור קצר עם התחלה, אמצע וסוף. זה היה צעד ראשון שעירער את הביטחון שלו באמונה "אני גרוע בכתיבה". ממפגש למפגש, התקדמנו בצעדים קטנים בדרך הכתיבה, נעזרים בתרגילי כתיבה המכוונים לבניית תחושת המסוגלות וביטחון בכתיבה. בניתי את התרגילים כך שיראו כמו משחק.

עיקרון המשחק בכתיבה, הוא אחד העקרונות שמאפשר לעקוף את האמונות המגבילות וביקורת פנימית. ככל שמתעמקים במשחק מתרחש תהליך יצירתי ויחד איתו עוד משהו, חשוב לא פחות… כפי שאמר פסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט בספרו "משחק ומציאות" – "במשחק, ובמשחק בלבד, הילד או המבוגר מסוגלים להיות יצירתיים ולהשתמש באישיות כולה, ורק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את העצמי."

כשאנחנו כותבים, אנחנו יכולים "לשחק" עם הדמויות, להמציא עולמות, לבנות את העלילה ו "לחיות" חיים מדומים דרך הדמויות שלנו. כתיבה יצירתית, זה מגרש משחקים עצום ומרתק. ובמגרשים האלו לפעמים קורים דברים מדהימים…אחד מהם, קרה לי במפגש האחרון עם אותו ילד מכיתה ו' (הילד שלא רצה לכתוב) כשהוא הראה לי יומן מסע, שהוא הולך למלא בחופשה שלו בחו"ל…

כשטוב לי אני לא כותבת

שנים הסתובבתי עם אמונה מגבילה ש"כשטוב לי אני לא כותבת".  אין לי מושג מאיפה צמחה אמונה הזו, אבל היא הייתה די משמעותית הרבה שנים שבהם נמנעתי מכתיבה ואפילו היום מדי פעם האמונה העקשנית הזו מהדהדת בי. ככה זה עם האמונות המגבילות, אי אפשר להעלים אותם ואי אפשר להתעלם מהם. אז מה כן, אפשר לעשות? האם בכלל אפשר לעשות משהו עם מערך האמונות שהם חלק מחבילה שנקראת בן אדם. האמונות האלו הם המילים ששמענו בילדותינו הרחוקה, הערכים שגדלנו עליהם, משפטים שאמרו לנו ההורים או המורים, ספרים שקראנו והשפיעו עלינו או סרטים שצפינו בהם והשאירו את חותמם עלינו. כמובן שלא הכל שחור ולבן ולא כל האמונות הם מגבילות, יש גם אמונות שהם לא מגבילות אלא להפך מצמיחות,  מרחיבות ומעצימות. דבר חשוב שיש לדעת על האמונות, שאי אפשר לעקור את האמונה המגבילה, כמו עשב שוטה, אלא ניתן להחליף אותה באמונה מצמיחה. זה דורש עבודה וסבלנות והרבה סבלנות ועוד קצת עבודה…כי החלפת אמונה מגבילה באמונה מרחיבה, זה תהליך שינוי. ובינינו, מי אוהב שינויים? ומי אוהב להתאמץ?עם יד על הלב, מי אוהב לחטט בתוך הנפש של עצמו ולחפש את האמונות המגבילות? לך תדע מה תגלה בתודעה שלך או בפנים הנפש? אולי תפגוש במסע החיפוש הזה דברים שזנחת, חלומות שקברת, ספרים שלא כתבת, ספרים שכתבת וגנזת? אולי תפגוש דברים שהפחידו אותך פעם ולא חשבת עליהם שנים, אולי תפגוש שם זיכרונות שלא רצית לזכור? אולי כבר עדיף לא לכתוב בכלל ולקבל באמונה שלמה ש "כשטוב לי אני לא כותבת" … אולי זה טוב שאני לא כותבת? אולי אם אכתוב, איכשהו ייצאו על הדף דברים שלא רציתי לכתוב? וכשדברים נכתבים על הדף יש להם כבר יותר כוח, כי הדרך של המילה אל הדף עוברת דרך מאתגרת, בין אמונות מגבילות ואמונות מצמיחות, בשבילי הנפש ובדרכי הלב.