נוסטלגיה

texture-1362877_1280

מדי פעם יש לי צורך לחזור ולקרוא את מה שכתבתי פעם, לפני הרבה שנים. הצורך הזה מתעורר בדרך כלל כשאני רוצה להבין משהו על עצמי, על קול הכותב, על הצורך בכתיבה ועל מקומה של הכתיבה בחיי. למדתי להקשיב לצורך הזה ולקבל אותו כחלק בלתי נפרד מתהליך הכתיבה. זה לא תמיד קל להיות הקורא של עצמך, כי פתאום יש לך כמה תפקידים : הקורא, הכותב, המבקר. וממשפט הראשון שקראת, אי אפשר לדעת איזה תפקיד ובאיזה אופן ישתלט עליך. יכול להיות שתהפוך לקורא הנלהב ביותר או לקורא המפהק ומשעומם, יכול להיות שתראה הכל דרך עיני המבקר ומיד תזהה חורים בעלילה או חוסרים בתיאורים או באפיון דמויות, יכול להיות שהכותב שבך יזדעזע משפה דלה, מחוסר בפרטים או מבעיות במבנה של הסיפור. מה שבטוח, זה שכתיבה שלך היא מראה שמשקפת משהו מעולמך הפנימי. לכן, כשאני קוראת את מה שכתבתי פעם (לפני יותר מעשרים שנה) אני קודם כל שמחה לפגוש את הגרסה הצעירה הכותבת שלי. יש משהו מאוד מרגש במפגש הזה – זה כאילו לחזור הביתה לאחר מסע ארוך, זה לחזור לשורשים, לנקודה שממנה התחלת לצמוח ולהתפתח. יש גם משהו מאוד מעצים במפגש הזה – כי לאט לאט מחלחלת התובנה שהכתיבה שלך משתבחת ומשתפרת עם השנים ויחד עם זאת האותנטיות שלך נשארת כפי שהיא לאורך כל דרך הכתיבה.

השאר תגובה