תמונה ראשונה – ילדות רחוקה…אני בת 9 בקייב, במוזיאון אמנות רוסית, יושבת מול תמונות נוף של צייר שישקין, צייר שעבודתיו אני אוהבת עד היום. הציורים שלו כל כך מלאי חיים ומלאי אור. אני יכולה ללכת לאיבוד בין השבילים של היער שהוא צייר. אני מתבוננת בתמונה ומרגישה את הצבעים המתעוררים לחיים ודמיון פורש את כנפיו. אני מתבוננת בציור בכל החושים שלי. אני רואה כל הפרטים הכי קטנים, כל משיכת מכחול, כל גוון. אני מסוגלת להריח את ריח הדשא והפרחים המצויירים. אני יכולה להשלים את הקולות שהצייר ניסה להעביר דרך התמונה. אני עוצמת את עיניי ואני שם, בתוך הציור. המעביר בין עולם הדמיון ולעולם האמיתי כל כך קלים וברורים. אני יודעת לנוע בין שני העולמות, בטבעיות.

תמונה שניה – סטודנטית שנכשלה במבחן…אני בת 26 בתל אביב, במוזאיון תל אביב לאמנות, בתערוכת אימפרסיאוניסטים. אני מתבוננת בתמונות של רנואר ומחניקה דמעות. לא בגלל ציורים של רנואר, בגלל שנכשלתי במבחן האחרון שלי לתואר מהנדס. מקצוע עם השם המוזר תהליכים סטוכסטיים (תהליכים אקראיים), מרחיק אותי בשנה שלמה מקבלת תואר… נכשלתי במועד א' ועכשיו, אחרי מועד ב', אני מבינה שגם במועד ב' לא הצלחתי. החברים לספסל הלימודים כבר התחילו לעבוד בחברות הייטק ולממש את החלום הישראלי ואני … אני ניסיתי להתקבל לכמה מקומות וקיבלתי סירוב מנומס. חברים שהתחתנו רק לפני שנה שנתיים, התחילו להביא ילדים לעולם ואני ובעלי מנסים להכנס להיריון ולא מצליחים. אני מושכת באף ומתבוננת במשיכות מכחול של אימפרסיאוניסטים שניסו ללכוד את הרגע. הדמיון העייף שלי, עדיין מלא במספרים ותהליכים אקראיים, מרשה לעצמו לקחת אותי לפינות נשכחות. הדמיון פורש את כנפיו מעליי ואני נזכרת במשהו שכתבתי, משהו שנשכח בין כל המשימות והפרוייקטים, בין כל הנסיונות להפוך למהנדסת תוכנה וניהול. אני לוכדת את הרגע ובא לי לכתוב אותו.

תמונה שלישית – היום…אני בת 42, במוזאון תל אביב לאמנות, בתערוכה של לואיז בורז'ואה. התערוכה נקראת "שניים" ואני ובעלי הולכים לתערוכה ביחד. הילדים שלנו מספיק גדולים כדי להשאר בבית לבד כמה שעות. חם ואפור בחוץ, כאילו אנחנו בתחילת סתיו ולא באמצע חורף. למרות שאפור זה צבע יפה לכתיבה, אני בקושי כותבת. בין הכנת סדנאות, מפגשים עם תלמידים, בניית שיתופי פעולה, עבודה בהייטק אני בקושי מצליחה לנשום. ובשביל לכתוב, קודם כל צריך לנשום…ואחר כך אולי, כדאי למלא את המצברים היצירתיים – לצאת לטייל, ללכת לתערוכה, לקרוא ספר, לראות סרט…והכתיבה? הכתיבה תמיד איתי.

אם גם אתם רוצים למלא את המצברים היצירתיים שלכם – מוזמנים לסדנת כתיבה הקרובה

אם היה קיים מקצוע כזה "מהנדס כתיבה יוצרת" הייתי מאמצת אותו בחום ועושה הסבה מקצועית…

אני בת 40, כבר ילדה גדולה, אבל עדיין אוהבת לחלום. תמיד ידעתי איך להפעיל את הדמיון ולראות סיפורים מאחורי אנשים, סיטואציות, טבע או חפצים. אלו הם מקורות ההשראה בשבילי ואני מסוגלת לראות בערך בכל דבר הזמנה לכתוב סיפור. לא תמיד ידעתי להעריך את הכוח היצירתי, את כוח המילה הכתובה. היו שנים שרציתי לברוח מהיצירתיות, מהכתיבה, מהסיפורים שרצו להיכתב. הצלחתי בזה די טוב : בחרתי ללמוד הנדסת תוכנה. בחרתי להקשיב לקול ההיגיון שאמר: "תבחרי מקצוע שמפרנס, תשכחי מהסיפורים – למכולת הולכים עם כסף ולא עם סיפורים". בחרתי להקשיב לקול של המבקר שאמר :"את לא סופרת, את לא מספיק טובה בכתיבה, את לא שווה…". בחרתי להתעלם מקול קטן שלחש : "את עוד תצטערי על זה שהפסקת לכתוב."  כל המקהלה של הקולות : ההיגיון, המבקר, הקול הקטן – צדקו. הפכתי למהנדסת תוכנה מעורכת, לא הפכתי לסופרת וחוויתי מחסום כתיבה במשך שבע שנים שבהם לא כתבתי אף מילה.

היום אני לא מאמינה שניתן לברוח מיצירתיות, כי זה בערך כמו לברוח מעצמך. היום אני יודעת להעריך את המתמנה המופלאה הזו שקיבלתי. אני יודעת שחלק ממה שעשה אותי מהנדסת מעורכת – זה היצירתיות שלי. ומצד שני, כשאני מאפיינת דמויות בספר, אני משתמשת בטכניקות שלמדתי בזמן עבודה בהייטק. כשאני בודקת שפיתחתי עד הסוף את הרעיון של הסיפור שלי – אני נעזרת בתרשים זרימה (גם משהו שבא מעולם ההייטק). כשאני מפתחת סדנה, אני עושה תרשים תהליך (לגמרי כלי של הנדסת תוכנה/ניתוח מערכות) כדי לראות שאני מטפלת בכל המטרות של הסדנה.

אז, בעיניי, הנדסת כתיבה יוצרת, זה המקצוע שבחר אותי, מקצוע שמאפשר לשלב בין דברים שנראים לגמרי לא ניתנים לשילוב.

האין זו אחת ההגדרות של היצירתיות – לשלב בין דברים שאף אחד לא העז לפני?

נו, מה קורה עם הספר שלך?

שמעתי את השאלה הזו אינספור פעמים. וכל פעם לפני שעניתי, התכווצתי בפנים, כי הרגשתי שלא סיימתי לכתוב ושאין באופק תאריך סיום לכתיבת הספר. הרגשתי שהסיפור שאני כותבת עוד לא נולד (וזה אחרי יותר מעשר שנים שאני עובדת על הספר, זה עוד אחרי שהמצאתי את עיקר הדברים – דמויות, מבנה העלילה, רוב הסצנות ודיאלוגים, וזה עוד אחרי שכתבתי בפועל לפחות מאתיים עמודים ב word) .

נו, מה באמת קורה עם הספר שלך?

מדי פעם ניגשתי לסיפורים שהחלטתי לאגד לספר וניסיתי לתקן, לשכתב, להעמיק, לעשות עבודת הסופר. השקעתי שוב ושוב שעות של כתיבה (לרוב בשעות ערב אחרי יום עבודה או בשעות בוקר בסופי שבוע, לפני שכל בית מתעורר) ועדיין הספר לא נולד. הנחתי אותו בצד, לא התקרבתי אליו במשך כמה חודשים ובאותו שלב לא הייתי בטוחה שאי פעם ייוולד הספר. באותה תקופה השקעתי מאמצים בפיתוח יצירתיות, שיפור טכניקות כתיבה, פיתוח סדנאות כתיבה יוצרת משלי, פיתוח מודעות של הכותב והכתיבה.

נו, ספרי כבר, מה קורה עם הספר שלך?

אין לי מושג, איך ומתי זה קרה, איך ולמה בדיוק נפל האסימון, שאני בעצם, מוכנה לסיים לכתוב את הספר שלי. מרגע שקיבלתי על עצמי את ההחלטה לסיים לכתוב את הספר ולצאת לאור, הצלחתי לסיים לכתוב את הספר! הבאתי אותו לרמה הרצויה והכי טובה שאפשר במסגרת הספר הזה (כמובן, שתמיד יש מקום לשיפורים ובשביל זה יש תהליך עריכה מקצועית שהוא בעצם אחד משלבי הוצאה לאור). הבאתי את הספר לרמה שאני שלמה איתה. וכשאני שלמה עם הספר, אני שלמה עם הכתיבה שלי ועם עצמי ואני מוכנה לשחרר את הספר ולהראות אותו לעיניים זרות.

הספר שלי נולד!

אני כבר אוהבת אותו ובעיניי הוא הכי יפה בעולם. אני יודעת שזה בינתיים רק בעיניי ואיש לא יראה אותו כמוני ולא יאהב אותו כמו שאני אוהבת וזה בסדר. אני גם יודעת שעוד מצפים לי לילות ללא שינה, שכתובים, עריכות, הוצאה לאור, קידום הספר, השקעת משאבים עד שבאמת אחזיק את הספר ביד. הכי חשוב, שאני יודעת שכתבתי את הספר מהתחלה ועד הסוף, סיימתי לכתוב אותו ואני מוכנה לשלב הבא – הפיכת כתב יד לספר.

מדי פעם יש לי צורך לחזור ולקרוא את מה שכתבתי פעם, לפני הרבה שנים. הצורך הזה מתעורר בדרך כלל כשאני רוצה להבין משהו על עצמי, על קול הכותב, על הצורך בכתיבה ועל מקומה של הכתיבה בחיי. למדתי להקשיב לצורך הזה ולקבל אותו כחלק בלתי נפרד מתהליך הכתיבה. זה לא תמיד קל להיות הקורא של עצמך, כי פתאום יש לך כמה תפקידים : הקורא, הכותב, המבקר. וממשפט הראשון שקראת, אי אפשר לדעת איזה תפקיד ובאיזה אופן ישתלט עליך. יכול להיות שתהפוך לקורא הנלהב ביותר או לקורא המפהק ומשעומם, יכול להיות שתראה הכל דרך עיני המבקר ומיד תזהה חורים בעלילה או חוסרים בתיאורים או באפיון דמויות, יכול להיות שהכותב שבך יזדעזע משפה דלה, מחוסר בפרטים או מבעיות במבנה של הסיפור. מה שבטוח, זה שכתיבה שלך היא מראה שמשקפת משהו מעולמך הפנימי. לכן, כשאני קוראת את מה שכתבתי פעם (לפני יותר מעשרים שנה) אני קודם כל שמחה לפגוש את הגרסה הצעירה הכותבת שלי. יש משהו מאוד מרגש במפגש הזה – זה כאילו לחזור הביתה לאחר מסע ארוך, זה לחזור לשורשים, לנקודה שממנה התחלת לצמוח ולהתפתח. יש גם משהו מאוד מעצים במפגש הזה – כי לאט לאט מחלחלת התובנה שהכתיבה שלך משתבחת ומשתפרת עם השנים ויחד עם זאת האותנטיות שלך נשארת כפי שהיא לאורך כל דרך הכתיבה.

שוב הגיעה העונה הזו של השנה – עונת הסופים וההתחלות. מי שיש לו ילדים בגנים/בתי ספר מכיר את זה היטב – מסיבת סוף שנה, מסיבת כיתה, מסיבת גן. הכל מתרכז ומתנקז לשבוע האחרון של יוני, לשבוע סיום הלימודים והתחלת החופש הגדול. מרגע שילדים סיימו את מסיבות הסיום, מתחילה ספירה לאחור, לקראת ראשון לספטמבר, לקראת שנת הלימודים החדשה.

כל פעם שאני מגיעה לשלבי סיום של כתיבת סיפור/ספר/שיר, אני מתחילה לחשוב על רעיון יצירתי/ספרותי הבא. ככה אני יודעת שבאמת הגעתי לסוף הכתיבה. כי בכל סוף יש משהו מההתחלה ובכל התחלה יש משהו מהסוף. ובין לבין יש אינסוף אפשרויות ליצור, לחלום, לדמיין ולכתוב.

כתיבה טובה – זה עסק לעקשנים ולסבלנים ביותר, לאלו שמוכנים להקדיש לה את הזמן, לאלו שמוכנים להשקיע בה את כוחות הנפש, לאלו שיודעים להפעיל את כוחות היצירה.

לכתוב טוב – זה כמו לעלות על פרקט באולם כדורסל עם הקבוצה שלך ולשחק הכי טוב שאתה יכול.

להיות שחקן כדורסל טוב – זה להתאמן שעות על גבי שעות, להשתפר, ליפול ולקום, לפספס, להפסיד לקבוצה יריבה, לנצח, שוב להפסיד, שוב להתאמן, להאמין שאתה יכול ולא לוותר גם כשקשה.

להיות כותב טוב – זה כמו להיות שחקן כדורסל צעיר שלא התקבל לליגה של הגדולים. דמיינו אותו לרגע, ילד בן 12 שבדיוק קיבל תשובה שלילית (שנה שנייה ברציפות) .ילד שאומר, בעיניים בורקות, כשדמעות של אכזבה מחכות בזווית העין: "בשבילי כדורסל – זה החיים! אני לא מוותר! אשתפר השנה ושנה הבאה אנסה להתקבל לליגה שוב".

לי יש זכות גדולה להיות אימא של השחקן הזה – שחקן כדורסל בנשמה. כל פעם שאני רוצה להרים ידיים, לדחות את הוצאת הספר, לוותר על קידום הסדנאות, לזרוק לפח איזה סיפור, אני נזכרת באותו רגע, שבן שלי לא התקבל לליגה, ואומרת לעצמי:

"בשבילי הכתיבה – זה החיים!אני לא מוותרת!"

השבוע זה קרה לי שוב – אחד מרגעי הקסם של הכתיבה.

אני כותבת כבר כמה שנים ספר – נובלה שהיא אוסף של 3 סיפורים בנושא מסויים. כל סיפור בנובלה כאילו עומד בפני עצמו, אבל הוא גם קשור כרונולוגית ודרך אחד הגיבורים לסיפור הבא אחריו.

לכתוב ספר – זה אתגר רציני! אינספור פעמים רציתי לוותר, הנחתי את הסיפורים בצד רק ליום-יומיים ואז לא נגעתי בהם שנה-שנתיים. ואחרי שנה-שנתיים שוב חזרתי לסיפורים וערכתי אותם: שייפתי וחתכתי את המילים, השמטתי חלקים, צמצמתי, הרחבתי, בניתי מחדש את העלילה, הוספתי דמויות, שיפרתי טכניקות כתיבה, התעמקתי בסצנות ובדקתי שאני עומדת בעיקרון "אל תספר מה קורה, אלא תראה". כך הגעתי לסצנה מסוימת באחד הסיפורים שלא הצלחתי להתמודד איתה ופשוט עצרתי. עשיתי הפסקה הפעם לכמה חודשים. פתאום לא היה לי זמן והיו לי תירוצים, פתאום ירדתי מהרעיון של הוצאה לאור והיו לי הסברים משכנעים מאוד למה לא להוציא ספר. פתאום לא מצאתי סיבה אחת טובה להמשיך לכתוב. זו בדיוק הנקודה, בה נדרש הכי הרבה אומץ, כי אתה מתמודד עם אחד הפחדים העמוקים שלך – פחד מכישלון או הצלחה, פחד מכוח הכתיבה ומאובדן כוח הזה . זו בדיוק הנקודה שאני פוגשת בקבוצות כתיבה ובסדנאות כתיבה יוצרת שאני משתתפת בהם או שאני מנחה. הפעלתי על עצמי את אחד הכלים המשמעותיים שאני למדתי ומלמדת  – מודעות הכותב. ידעתי שכדי לצלוח את בתקופה של אי כתיבה עליי לשמור על עקרונות מודעות הגבוהה של הכותב – לרגע לא לוותר על אמונה בכוח הכתיבה ובמתנת הכתיבה, לרגע לא להפסיק להעשיר את עצמי ככותבת פעילה בתכנים הקשורים ליצירתיות, עריכה וטכניקות של סופרים, לרגע לא לחשוב שלא אצליח לחזור לכתיבת הספר.

לפני שבוע זה קרה – רגע הקסם של הכתיבה! חזרתי לכתיבת הסצנה הבעייתית והצלחתי לכתוב אותה היטב. חזרתי במלוא הכוח היצירתי לעריכת הספר. וקרה עוד משהו מופלא, התחייבתי בפני עצמי ועוד כמה אנשים – שעד חג הפסח אני יוצאת לאור. עכשיו זה רשמי – הספר שלי בדרך…

תכננתי לכתוב משהו אחר, משהו שמח, טהור, בהיר, לבן, מתאים המיוחד לחג השבועות.

תכננתי לספר שוב, מזווית קצת אחרת, על סדנת הכתיבה של הקיץ שחשבתי עליה עוד בחג הפסח, סדנה שקראתי לה – החופש לכתוב.

תכננתי להזכיר שוב ושוב, איזה כיף לכתוב – לכתוב ביחד ולכתוב לבד, לכתוב משהו לעצמך ולכתוב לאחרים.

תכננתי לכתוב משהו אחר, שמח יותר, מעודד, מעצים ומחבר.

אבל היום לא אכתוב מה שתכננתי, לא אציג שוב את הנושאים של הסדנה שתתקיים בדיוק בעוד שבוע.

לא אכתוב היום את מה שתכננתי, כי אני מאמינה שאי אפשר להפריד את הכתיבה מהחיים. המציאות מחלחלת לכתיבה ואני חושבת שלפעמים בכוח הכתיבה לחלחל לחיים.

אני מאמינה בכוחם של המילים להשפיע, לכן היום אכתוב רק כמה מילים חזקות ומחזקות – תקווה, אופטימיות וטוב לב.

"פתאום הפסקתי לכתוב. פתאום אני לא מוצאת זמן ומוצאת הרבה תירוצים למה לא לעסוק בכתיבה. פתאום אני לא רוצה לכתוב, רוצה לזרוק כל מה שכתבתי אי פעם לפח. אני תופסת את עצמי בוהה בדף הריק ולא כותבת! דף הריק שמעורר אחד הפחדים העמוקים של כל כותב – מה אם "זה" נעלם לי… מה אם אני לא מסוגלת יותר לכתוב…מה אם זה יהיה ככה תמיד – אני ללא כתיבה."

את הקטע הזה כתבתי לפני כמה שנים בסדנת כתיבה שהשתתפתי בה, עוד לפני שיצאתי לדרך חיפוש "מתנת הכתיבה" שלי. כשכתבתי על הפחדים מעצם הכתיבה, לא ידעתי שאני חווה מחסום כתיבה, לא ידעתי שכדי לצאת מזה אני צריכה לשנות משהו ביחס שלי לכתיבה ולעצמי. הייתי צריכה לגייס את האומץ, האמונה, היצירתיות וחמלה כלפי עצמי. ברגע שלמדתי לעשות זאת, בעצם למדתי לקבל את עצמי כותבת והכתיבה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. כך נולד הרעיון של סדנאות כתיבה יוצרת "מתנת הכתיבה".

כדי להפוך את הכתיבה למקור של הנאה ושימחה, מקור לרעיונות יצירתיים והשראה, אני לומדת שוב ושוב לקבל את עצמי כותבת, לקבל את "מתנת הכתיבה" שלי.  אני ממשיכה ללמוד על הכתיבה והיצירתיות, מטפחת ומשביחה את הכתיבה, מפתחת רעיונות חדשים שמאפשרים למי שאוהב לכתוב ליהנות מעצם הכתיבה.

בסדנת הכתיבה הקרובה "החופש לכתוב", נכתוב כתיבה חופשית, נתנסה בתרגילי כתיבה שונים, נצלול פנימה לכתיבה מודעת, נשתחרר ממחסומי כתיבה והעיקר נהנה מכתיבה בקבוצה שמטרתה לחזק, לטפח ולהעצים את הכוח היצירתי הקיים בכל אחד.

לפרטים והרשמה

http://lp.vp4.me/dcer

מה זה החופש לכתוב?

החופש לכתוב – זו בחירה בדרך הכתיבה היוצרת. עצם תוספת המילה "יוצרת" למילה "כתיבה" – מאפשרת סוג מסוים של חופש. אי אפשר לדמיין כוח היצירה, יצירתיות ללא רמה מסוימת של חופשיות – חופש פעולה, חופש יצירה, חופש מאמונות מגבילות, בדיוק כמו שאי אפשר לדמיין ספר או סיפור טוב ללא חוקים של כתיבה.

החופש לכתוב – זה שילוב בין חופשיות של הכתיבה האינטואיטיבית, לא מבוקרת, חופשית – ללא מעצורים לבין כתיבה מובנת, העומדת בחוקי הסיפור/שיר או כל תוצר אחר.

החופש לכתוב – זה כמו ריקוד טנגו בין כתיבה מודעת לכתיבה לא מודעת. זאת חוויה ייחודית של המפגש בין מחשבה, דימויי, רגש שרוצה לפרוץ החוצה לבין הדף הריק.

החופש לכתוב – זו הכרה בזכות טבעית של כולנו לכתוב. זה נשמע כאילו ברור מאליו שכל אחד יכול לכתוב, אף אחד לא מגביל אותנו במה ואיך אנחנו כותבים. למרבה הפלא, לפעמים אנחנו בעצמינו מגבילים את עצמינו, ליתר דיוק, האמונות שלנו על יצירתיות, כתיבה, ספרות, אותנטיות, אמונות על איך אמורים לכתוב או מי זה סופר וכו' .

החופש לכתוב – זו מיומנות שאפשר ללמוד וליישם. והיישום הוא לא רק על הדף, לא רק בשביל להשתחרר מחסמי הכתיבה, היישום הוא הרבה יותר רחב. כי כשלומדים להיות חופשיים וגמישים במחשבותינו, כשמכירים דרכים חדשות להכניס לחיי יומיום את היצירתיות והכתיבה היוצרת, נהנים מחיי שפע יצירתי.

החופש לכתוב – זו סדנת כתיבה יוצרת מתמשכת של 6 מפגשים בערב במודיעין. סדנה שהיא מתנת הכתיבה – מתנה לחיים מלאי יצירתיות, שימחה וחדוות היצירה.

http://lp.vp4.me/dcer