לכבוד ל"ג בעומר – אתמקד בכתיבה של יסוד האש. אתן כמה תרגילי כתיבה פשוטים, שיכולים להפוך כל מפגש, במיוחד מפגש סביב המדורה, לחוויה יצירתית ביותר.

לפני הכל, כדאי להכיר קצת את יסוד האש:

• אש מטבעה היא מתפשטת במהירות, מתלקחת, מחממת או אפילו שורפת. האש היא לוהטת, מעוררת יצרים, מרהיבה בשלל הצבעים שלה. האש יכולה להיות עוצמתית, חזקה מאירה למרחקים או להפך להיות ניצוץ קטן.
• המילה אש זוכה להרבה מאוד ביטויים וצירופים בשפתינו, כמה דוגמאות:"אש בעיניים", "הפסקת אש", "באש ובמים", "משחק באש" , "אין עשן בלי אש"…
• האש היא אחד הסמלים העתיקים בעולם וברוב התרבויות יש סביב אש טקסים, מיתוסים, מנהגים.
• באגדות ומעשיות פוגשים ייצורים מיתולוגיים כמו "הפניקס" – עוף החול, והדרקונים.

כל הדברים שציינתי – יכולים להפוך בקלות לרעיון לכתיבה, כי כתיבה זה משהו לגמרי טבעי, סוג של אלמנט נוסף ליסודות מים, אש, אדמה ורוח.

4 תרגילי כתיבה על יסוד האש (מתאימים במיוחד לילדים ונוער, אבל גם מבוגרים יהינו מהכתיבה):

1. כתוב כמו יסוד האש – כתיבה מהירה, דינמית, תזזיתית, בלתי צפויה, קופצנית, מתפזרת, לא ממוקדת. כתיבה כזו תתאפיין במשפטים קצרים, בחוסר מיקוד, בשטחיות, ללא ירידה לפרטים או לעומק.
2. תמצא עוד 5 ביטויים/פתגמים/שילובים עם המילה אש.
3. כתוב סיפור מנקודת המבט של נר (שימו לב, שלא ציינתי בכוונה איזה נר, איפה הוא נמצא, מה זה הנר הזה…הסיבה שלא דייקתי את התרגיל, כדי לאפשר לדמיון שלכם לקחת אותכם לכל מקום שתבחרו להיות בו).
4. תמשיכו שיר שמתחיל ממשפט:

"דרקון קטן, מקופל כנפיים,

יושב לו בנחת, על השיש,

בין כיור לכיריים…"

מי שלא אוהב לכתוב שירים, אז יכול לכתוב למשל, סיפור על דרקון שלא יודע איך לירוק אש או על הרגע שהפניקס מגלה שהוא לא כמו שאר הציפורים…

כדי להפוך את הכתיבה לכייף אמיתי, שימו בצד, לזמן קצר את הביקורת, את מה שלמדתם פעם על הכתיבה הנכונה בשיעורי ספרות. בשביל 4 תרגילים שהצגתי כל התשובות נכונות! תיהנו מכתיבה יצירתית שתפקידה לחזק את היצירתיות.

עד גיל ארבע עשרה גדלתי במדינה אחרת. באותה המדינה, ב 9 למאי ציינו את סיום מלחמת העולם השנייה כיום חג – חג עם דמעות בעיניים.

זה היה חג של סבים שלי, סבא סמיון ז"ל וסבא חיים ז"ל, ששניהם השתתפו במלחמה ושניהם קיבלו מדליות ואותות גבורה. שניהם לא נהגו לספר על הקרבות ועל מה שעבר עליהם בזמן המלחמה. הצלקות על גופם וגם המדליות שלהם סיפרו את הסיפור. את הצלקות הנפשיים שהותירה בהם המלחמה ידעו להסתיר היטב – מחאו דמעה או שניים מעיניהם, כשחשבו שאנחנו לא רואים.

מגיל ארבע עשרה, אני חייה במדינה שחווה כל כמה שנים (חודשים?) מלחמות, מבצעים צבאיים ומתקפות טרור, מדינה שנראה כאילו יום זיכרון אחד לא יספיק כדי להכיל את עוצמת הכאב, האבל והשכול. זאת מדינה שעוברת במעבר חד מכאב עמוק של יום הזיכרון לחגיגות שמחות של יום העצמאות. זאת המדינה שבה לא חייבים למחות את הדמעות בסתר.

נכתב ביום השואה, מוקדש באהבה גדולה לסבתא שלי, אולבסקיה רוזה ז"ל. 

לסבתא שלי, סבתא רוזה, היו סודות במגירה.

לי יש חולשה למגירות ולסודות מאז ומתמיד.

הסתקרנתי…קצת חיפשתי, קצת תחקרתי, קצת חיטטתי, קצת שאלתי. גיליתי דברים על עברה, על מלחמת העולם השנייה, על משפחתה הראשונה. כמה תמונות בודדות בשחור לבן של דמויות שלא הכרתי סיפרו את הסיפור שלהם. הם לפחות סיפרו, סבתא לא אהבה לדבר עליהם.

בעלה הראשון של סבתא הופיע בתמונת מחזור של סיום לימודי רואי חשבון. זיהיתי אותו לפי שם משפחה שהיה כשם משפחה של סבתא שלי. הוא היה גבר מרשים, יפה תואר, עם עיניים ששידרו שלווה ורוגע. אני יכולה בקלות לדמיין את סבתא שלי מתאהבת בעיניים כאלו. אני רואה בחלק מהתמונות של אותם שנים, תמונות של לפני המלחה, את סבתא שלי מאושרת ושמחה.

תמונות לא משקרות, רק שותקות.

הילד הראשון של סבתא, הופיע בכמה תמונות ישנות, קטנות ומתפוררות. תמונה של ילד מתולתל עם חיוך קטן ושובב. ילד מתוק, ילד יחיד. ילד של לפני המלחמה, שנולד למשפחה צעירה, משפחה לפני המלחמה, לתוך חיים קצרים לפני המלחמה.

הייתי רוצה לספר סיפור אחר, לשלוט על הדמויות ולהעניק להם חיים אחרים, חיים מדומים, כאלו שבהם לא היו מלחמות, רעב, רכבות והפצצות. רציתי לספר שאחרי המלחמה סבתא ובעלה הראשון נפגשו שוב והילד שלהם שרד. רציתי לספר שבעלה הראשון לא נלקח למחנה ריכוז וילד שלהם לא נפטר.

רציתי לספר שלא ראיתי תמונה מזעזעת של סבתא שלי, לבושה בבגדים שחורים ועטופה באבל כבד, עומדת ליד ארון קבורה קטן שבו שוכב בנה בן החמש.

רציתי לספר, אבל מבעד הדמעות אני כותבת את האמת הכואבת. אמת מהמגירה של סבתא, שכל החיים שמרה בגד של בנה הקטן ותליון שקיבלה מבעלה הראשון.

בשבילי הם דמויות שמביטות עליי מהצילומים הישנים והמתפוררים, דמויות מסיפור חיים שסבתא רוזה סיפרה כשהגיע לגיל 100. בשבילה הם היו חיים שלמים שלפני המלחמה, חיים שהפכו לזיכרון.

סבתא רוזה נולדה בקייב ב 06/04/1914 ונפטרה בירושלים בגיל 102, בערב פסח בתאריך 22/04/2016.

לפעמים משהו או מישהו גורמים לנו להאט, לבלום את תהליך הכתיבה עד לעצירה מוחלטת. אני לא מתכוונת לתהליך הטבעי של הכתיבה, שחלק ממנו זה פרקי זמן שבהם ממעיטים בכתיבה, נמצאים בשלב של חיפוש רעיונות חדשים ליצירה או שמחליטים להניח  בצד לזמן מה את הכתיבה. אני מדברת על משהו אחר, על משהו פנימי או חיצוני שגורם לנו להפסיק לכתוב לפרק זמן ארוך. נהוג לקרוא למצב הזה – מחסום כתיבה.

כשמרגישים שמתחילים להיחסם, זה הזמן להתחיל לפעול במרץ, כדי לצאת ממצב הזה, כמה שיותר מהר. עדיף לתפוס את המחסום בהתחלה, מאשר לתת לו להשתלט עלייך . למחסום כתיבה יש נטייה להתנחל בנפשו של הכותב ולגדול לממדים מפלצתיים. מחסום כתיבה, בדומה לווירוס, מחליש את המערכת החיסונית של הכותב והופך אותו ליותר פגיע, חשוף יותר לחיצי הביקורת וסבלני פחות כלפי יצירתיות שלו. מחסום כתיבה מעורר ספקות לגבי יכולות הכתיבה בכלל ולגבי כישרון הכתיבה בפרט. במצב כזה, נדמה שעדיף לוותר על הכתיבה בכלל, מאשר להתאמץ ולחזור למצב של כתיבה בריאה ומספקת.

הבשורות הטובות, שניתן לעבור בשלום את מחסום הכתיבה, הבשורות הרעות שזה דורש מהכותב מאמץ לא מבוטל. ישנם כמה שיטות להתמודד עם מחסומי כתיבה, אבל כל כותב עם הזמן מוצא את השיטות שעובדות בשבילו.

5 שיטות מעשיות שעזרו לי לצאת ממחסום כתיבה של שבע שנים.

1. כתיבה אינטואיטיבית (חופשית), כתיבה לצורך כתיבה בלבד, ללא ביקורת וללא תיקונים, ללא חשיפה של מה שנכתב לאיש מלבד הכותב עצמו.  במשך חודש לפחות, יש לכתוב כעשר דקות, כתיבה חופשית כל יום.
2. לקרוא משהו שכתבת פעם. (הסיפור הראשון, השיר האחרון, היומן מכיתה י׳, הפוסט מלפני חודשיים). כשאנחנו קוראים משהו שכתבנו, אנחנו מזכירים לעצמינו כמה כוח יש בכתיבה וכמה אנחנו מוכשרים וכמה אנחנו אוהבים לכתוב.
3. אתגרי כתיבה. לכתוב בסגנון שלא כתבת אף פעם. אם עד עכשיו כתבת רומן – תנסה לכתוב שיר, כתבת נובלה – תכתוב סיפור קצר, כתבת סיפורי מתח – תכתוב מדע בדיוני. כתבת שירים – תנסה לכתוב שירה יפנית כמו טנקה או הייקו. שם המשחק פה – המשחק עצמו. שחק עם המילים, עם סגנונות, סוגות, שחק עם היצירתיות שלך. תערבב סגנונות, תמציא סגנון ייחודי, שלב בין כתיבה לבין אומנות אחרת. תכתוב בעקבות ציור, בעקבות שיר, בעקבות סרט, בעקבות כותרת בעיתון…תזכור שליצירתיות יש שפע דרכים לבטא את עצמה.
4. להתאמץ לכתוב בכל מצב. לא לעשות לעצמך הנחות ופטורים מכתיבה. עייפים – תכתבו, עצובים – תכתבו, שמחים – תכתבו, כועסים – תכתבו, אוהבים – תכתבו, אין מה לכתוב – תכתבו, אין חשק – תכתבו, אין זמן – תכתבו. דבר אחד אל תעשו – אל תפסיקו לכתוב!
5. ללמוד מאחרים. אפשר לקרוא ספרים על כתיבה, על תהליכי יצירה, ביוגרפיות של סופרים, ראיונות עם הסופרים, מאמרים על כתיבה יוצרת. אפשר להירשם לסדנאות כתיבה, לקבוצות כתיבה, אפשר למצוא עוד כותבים ולהתארגן לקבוצה שמטרתה לתמוך ולעזור אחד לשני בתהליך היצירתי…

יש הרבה דרכים להתמודד עם מחסום כתיבה, יש הרבה שיטות ותרגילים יחסית פשוטים שניתן לעשות כשמופיעים התסמינים הראשוניים של המחסום. חשוב לזכור, שיש מה לעשות, שמחסום כתיבה זה תופעה חולפת, מכשול אחד בדרך אל השפע היצירתי שהכתיבה מעניקה לנו.

היום, אחרי  שחוויתי מחסום כתיבה ממושך של שבע שנים, תוך לימוד לעומק נושאים הקשורים ליצירתיות וכתיבה, תוך תובנה שכתיבה היא מתנה, אני יכולה להעיד בלב שלם שהיה שווה להלחם במחסום כתיבה. היה שווה לחוות את מחסום כתיבה כדי לצמוח ממנו, כדי לבנות את עצמי בתור כותבת ומנחה סדנאות כתיבה, כדי לחלוק את הידע וניסיון שלי עם אחרים.

מסע הגיבור הספרותי מורכב מכמה שלבים, שמאפיינים מבנה עלילה של ספרי המסע הקלסיים או המיתוסים. מבנה עלילה זה מזהים הן בסיפורי המיתולוגיה היוונית והן ביצירות מודרניות יותר כמו ב״מלחמת הכוכבים״ ו״שר הטבעות״ . זה שמפרידים בין אודיסאוס ללוק סקייווקר כארבעת אלפים שנים, לא משפיע על מבנה העלילה של סיפור מסע. עדיין הגיבורים העתיקים והמודרניים יעברו כ – 12 שלבים במסע שלהם:

1. העולם הרגיל – זהו שלב המקדים, לפני התחלת ההרפתקה. בשלב הזה מתארים את החיים הרגילים של הגיבור. זה השלב שהגיבור יכול להיות לא מודע להיותו גיבור.
2. קריאה לפעולה – הגיבור נקרא להרפתקה.  הגיבור מתמודד עם משהו (בעיה, אתגר) שגורם לו להתחיל את המסע שלו.
3. סירוב לקריאה לפעולה – הגיבור שלנו מנסה להתחמק מהמחוייבות שלו לצאת למסע. (כי אפילו הגיבורים הסיפרותיים מפחדים משינויים ולא כל כך ממהרים לעזוב את איזור הנוחות שלהם)
4. פגישה עם ״מנטור״ – דמות מעצימה ומחזקת של מורה דרך, מאמן, מאסטר, הזקן החכם שמוצא דרך לעודד, לחזק, ללמד ולתת כלים מתאימים שמכינים את הגיבור למסע ההרפתקאות שלו.
5. חציית סף וכניסה לעולם החדש – הגיבור עוזב את חיו הרגילים וחוצה את סף העולם החדש, עולם שבו תתרחש ההרפתקה שלו.
6. למידת חוקים של העולם החדש – הגיבור לומד דרך מכשולים, התנסויות, חברים, אוייבים איך להתנהל בעולם החדש. זהו שלב שהגיבור לומד על יכולות ומגבולות שלו ובעצם מתפתח וצומח. זהו שלב שבו הגיבור מגלה מה יעוד שלו ואיך למלא אותו.
7. שינוי גישה – הגיבור לומד להרחיב את יכולות שלו על ידי התנסויות חדשות, אימוץ הרגלים או גישות שונות שלפעמים גורמים לשינויי תפיסות ואמונות.
8. המבחן – זהו המבחן המכריע שהתוצאה שלו היא או הכל (חיים) או כלום (מוות). זהו שלב שבו מתרחש הקרב הגדול, שלב הכרעת המפלצת.
9. הפרס – לאחר שהגיבור שרד במבחן המכריע, הגיבור זוכה בפרס או משיג את המטרה שלו.
10. הדרך חזרה – הגיבור מתחיל לחזור הביתה לחיו הרגילים. לרוב גם בשלב הזה עליו להתמודד עם מכשולים ועיכובים.
11. המבחן העליון – הגיבור מתמודד עם המבחן האחרון, שבו באים לידי ביטוי כל הניסיון שצבר הגיבור במשך ההרפתקה שלו.
12. חזרה עם האוצר – הגיבור שעבר טרנספורמציה, לוקח איתו לעולם הרגיל שלו את כל החוויות, ההתנסויות, הידע שצבר. כל הדברים האלו יתגמלו אותו ויעזרו לאנשים אחרים בעולמו הרגיל.

מי שרוצה ללמוד עוד על מסע הגיבור וסיפורי מסע, מוזמן להגיע למפגש כתיבה הקרוב ביום חמישי 14/4 בשעה 19:30 במודיעין. כל הפרטים פה:

http://wp.me/P6WxWr-5Z

את המושג ״פחד מדף הריק״ שמעתי מבן שלי, כשהיה בן שמונה. באותו רגע, המילים שלו הפתיעו אותי ולא ידעתי איך בדיוק להגיב ומאיזה מקום – מקום של אמא, של מנחת קבוצת כתיבה יוצרת, מקום של כותבת, מקום של המבוגר האחראי.האמירה של הילד הייתה חזקה מדי, נאמרה עם הרבה רגש ואפילו עם כאב. עיניו האפורות הבריקו מדמעות כששיגר את המילים האלו :"אני אוהב לכתוב, אבל מעדיף לא לכתוב, כי אני מפחד מדף הריק!" הילד לא מפחד מנחשים, חרקים, מפלצות, רק מדף הריק.

״למה אתה בדיוק מתכוון, כשאתה אומר שאתה מפחד מדף הריק?״ שאלתי בכובע של אמא דואגת ומנחה קבוצות כתיבה יוצרת מנוסה.

״יש לי בראש סיפור מושלם!״ הכריז הילד ומשך באף, ״אבל כשאני מתחיל לכתוב, על הדף, אז הסיפור המושלם נעלם  והופך למשהו אחר, לא כפי שדמיינתי.״

״גם אני מכירה את זה. גם לי זה קורה,כשאני כותבת.״ שיתפתי בכובע והמשקפיים של סופרץ.

״באמת?" הסתקרן הילדון. היה לו קשה להאמין שיש עוד מישהו בעולם שחווה את אותם דברים כמוהו. ״אז מה את עושה עם זה, הרי את כותבת כל הזמן ומתעסקת בכתיבה ועושה סדנאות…לא נראה שאת פוחדת ממשהו בכתיבה!״

חייכתי אל הילד המקסים שלי והשבתי בכובע הצבעוני של אמא ובכובע הרציני של מנחת סדנאות כתיבה יוצרת :

״אני פשוט כותבת!זו הדרך להתמודד עם הפחד מהדף הריק. כי ברגע שאתה מתחיל לכתוב, הדף כבר לא ריק!״

"אבל זה אף פעם לא יוצא בדיוק, כפי שדמיינתי בראש!״ התעקש הילד.

״נכון!״ נאנחתי בכל הכובעים, ״זה לא עובד ככה. אני לא יודעת איך בדיוק תראה הכתיבה על הדף, כי היא עושה דרך מהראש של הכותב אל הדף ועל הדרך היא לפעמים משתנה. ככה זה עובד וזה הכיף שבכתיבה. ״

״את ומתנת הכתיבה שלך!״ סוף סוף הילד חייך אליי וחיבק אותי.

ואני חשבתי באותו רגע שיש לי מתנה של ילד.

1. ניקיון פיזי – בואו נסדר את שולחן העבודה שלנו.
   כן, כן, אותו מקום מיוחד שלידו נולדים הרעיונות הכי מבריקים שלנו, מקום שבו אנחנו מבלים שעות על גבי שעות, מתלבטים, כותבים ומוחקים.  אני בעד בלאגן יצירתי, אבל לפני שעושים את בלאגן, כדאי לסדר. זו הזדמנות להפרד מניירת מיותרת שצומחת על השולחן שלנו כמו עשב שוטה.
2. ניקיון בכתיבה – קחו לכם זמן לחלק הזה של ניקיון האביב הגדול. אתם הולכים לחוות את אחד הרגעים הכי מרגשים שיכול לחוות כל כותב – פגישה עם הכתיבה שלכם. תהיו מוכנים להיות מופתעים, כשתקראו את מה שכתבתם פעם. ותהיו מוכנים גם לשאלות שיעלו לכם בהקשר לכתיבה : למה כתבתי את זה? מה עבר לי בראש כשכתבתי ככה? אני כתבתי את זה? מה אפשר לעשות עם זה? ועוד ועוד שאלות ותהיות. תגלו שיש לכם כמה אוצרות שהסתתרו במגירה – למשל התחלה של סיפור שפתאום מדברת אליכם, איזה שיר שבא לכם לפרסם או שלד של סיפור שניתן להתחיל לעבוד איתו. כל האוצרות האלו תשימו בצד, בערימה אחת (ספרייה אחת , אם אתם מנהלים את הכתיבה שלכם במחשב). אם לצד האוצרות שלכם תגלו דברים אחרים, כאלו שאתם מוכנים להפרד מהם (זה יכול להיות משהו שנכתב ברגע משמעותי שכבר אינו רלוונטי לכם או זה משהו שכתבת בלהט הרגע והיום זה נראה לכם לא נכון או לא מתאים) אז תדעו שיש  עשבים שוטים בגן הכתיבה המטופח שלכם. וזה טבעי שבגן היצירתי שלכם יהיו לצד פרחים יפים ועצים גבוהים גם עשבים שוטים. ואתם, כמו גנן מסור תדאגו לעקור אותם, כדי לאפשר לגן שלכם לצמוח ולהתפתח.
3. סדר בכתיבה – אחרי שעשינו מיון וסימנו לעצמינו את חומרי כתיבה המשמעותיים, מגיע שלב של ארגון וסדר. המשימה שלנו להפוך את הכתיבה הגולמית למשהו מוגמר. להכניס את הטקסט, שיר, הגיג, פתיח, כל דבר שנראה לכם משמעותי לשלב של עבודה מאומצת. אתם תדעו על מה בא לכם לעבוד, איזה טקסט הכי מתאים לכם להכניס לעיבוד. זהו שלב חשוב ובלתי נמנע אם רוצים אי פעם לצאת מהמגירה. זהו שלב של עריכה עצמית, תיקונים, הוספות ומחיקות ושוב פעם עריכה ותיקונים ומחיקה ושוב פעם קריאה, עריכה ותיקונים…תדמיינו ספירלה עם מעגל של  הפעולות שאתם עושים על הטקסט : כתיבה->קריאה ->עריכה->תיקונים->כתיבה… וכל חזרה מרחיבה את מרחב הפעילויות שאתם עושים על הטקסט ובנוסף מעלה אותכם ברמת  הכתיבה שלכם.
4.  חושבים על החשיפה – זהו שלב שלא כולנו מגיעים אליו. השלבים הקודמים יכולים לשאוב אותנו לתוך בועה של יצירתיות וכתיבה שלפעמים קשה לצאת ממנה. הבועה הזו – היא אזור הנוחות שלנו בתור הכותבים. הכי כייף  לכתוב ולשכתב ולהיות בתוך העשייה היצירתית. אבל מה קורה הלאה? מה קורה כשאנחנו מרגישים , ששיפרנו, שכתבנו, כתבנו בדיוק איך שתכננו ובעצם סיימנו? אז מניחים לכמה ימים את הכתיבה שלנו הצידה. זהו שלב הכרחי, שמאפשר לנו לנוח, לשחרר את הכתיבה ולהשתחרר מהכתיבה. כשנחזור לכתיבה שלנו לאחר ההפסקה, נביט בטקסט באופן שונה ונראה דברים שלא היה  ניתן לראות קודם. אם משהו מפריע לנו בטקסט נחזור לספירלת היצירה ונבצע את התיקונים האחרונים.
5. החשיפה – אם הגענו לשלב הזה, אז קודם כל נזכור כמה נפלאים אנחנו שאזרנו אומץ ועשינו עבודה טובה שמאפשרת לנו לחשוף את הכתיבה שלנו. בנוסף נתכנן איך ומתי אנחנו חושפים את בכתיבה שלנו (בפוסט, באתר, בבלוג, מודפס, ספר, כרטיס ברכה, ספר דיגיטלי, אמאזון…). כמובן, שנדרשת הערכות שונה לכל סוג של חשיפה, אבל אל תשכחו שהיום קל יותר מתמיד לשתף את מתנת הכתיבה שלכם עם העולם. פשוט תעשו את זה!

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא במסע…אף אחד לא הגדיר והסביר לי בגיל ארבע עשרה שאני עומדת להתחיל במסע. פשוט, כל המשפחה התארגנה לקראת העליה לישראל. היו אלף ואחד סידורים ואריזת חיים שלמים לתוך מזוודות, תיקים ומכליות. נוצרה מציאות חדשה, של חיים לצד המזוודות, שהמתינו לרגע האמת. פתאום, הרעיון של העלייה הפך לממשי והפרידה מהמוכר והידוע, הייתה קרובה מתמיד. אולי, באותו רגע החל המסע? ומי יכול,באמת, לשים אצבע על הרגע שבו אתה מבין שאתה במסע. המילה מסע – מעוררת מיד תחושה של אי וודאות, של שינויי וגם משהו מרומם רוח, חשוב, חד פעמי. אולי, זו הסקרנות, אולי, זו התחושה שבכל מסע לצד קשיים ישנם רגעים של אושר, שלווה, שמחה. וכל שינוי, מביא יחד איתו שפע הזדמנויות – לגדול, להתפתח, לצמוח. בספטמבר 1990, בראש השנה, המשפחה שלי (אמא,אבא,סבא,סבתא,אחי ואני)  יצאה למסע, מצוידים בדבר הכי יקר שיש: אהבה, תמיכה אחד בשני, כבוד הדדי ואמונה שיהיה טוב. כל הערכים האלו שגדלתי עליהם עמדו איתן בקשיי העלייה ובשינויים שעברו על משפחתי. כל אחד מבני המשפחה עבר את המסע שלו לישראל ואנחנו כמשפחה, עברנו חווית מסע משותפת. היו עוד מסעות בחיי, מסעות פיזיים כמו נסיעות לחו"ל, מסע בן שבע שנים לתואר ראשון בהנדסה, מסע בן עשר שנים לכתיבת ספר ועוד. אבל לעלייה שמורה הזכות להיקרא המסע הראשון שלי.

את האהבה שלי למסעות אני רוצה לחלוק בסדנת כתיבה קרובה, שתעסוק במסע – פיזי, ריגשי, דמיוני. זוהי סדנה מיוחד ברוח חג פסח. עוד פרטים בקישור.

http://wp.me/P6WxWr-5Z

לא תכננתי לכתוב עליו מילה ובטח לא תכננתי לפרסם אותו. אבל היה בסיפור הקצר הזה משהו שונה. משהו שמשך אותי לתוכו שוב ושוב, משהו שהתחיל כרעיון שנגנז לכמה שנים והתעורר לחיים שוב בעקבות תחרות כתיבה של סיפור קצר של אחת ההוצאות הגדולות. אני מאמינה שאין סיפורים שנולדים סתם והסיפור הזה ממש התחיל לבעוט בי. ניסיתי לא להקשיב ללב שהתחיל להתעקש שאכתוב את הסיפור ואגיש לתחרות. הקשבתי בקשב רב להגיון שאמר שהסיכוי לכתוב סיפור זוכה – שואף לאפס. היו לי כנראה כל הסיבות שבעולם לא לכתוב את הסיפור ולא לשלוח לתחרות, אבל הספיקה לי סיבה אחת שבגללה התחייבתי בפני עצמי לעמוד ביעד ולכתוב סיפור שישתתף בתחרות. והסיבה היא מאוד פשוטה – הסיפור רצה להיכתב ואני רציתי לכתוב אותו. נשאבתי לתוך הסיפור, כשהיה לי קצה חוט של רעיון על מה הולך להיות הסיפור. הודעתי למשפחתי שאני מקדישה סופשבוע לכתיבה ובלב שקט התחלתי את תהליך הכתיבה. זה היה לא קל – להתחיל לכתוב. הרגשתי שבסיפור הזה יותר נסתר מהגלוי, שאני מכירה את הסיפור תוך כדי כתיבה. זו הייתה הרגשה מוזרה כל כך, שאני בתור כותבת לא יודעת מה אני הולכת לכתוב בפסקה הבאה. זה היה מעין משחק מחבואים משונה, שבו המילים והעלילה הסתתרו ממני. הייתי צריכה להיות סבלנית, הייתי צריכה להעביר את השליטה אל הדף, הייתי צריכה לחפש את הסיפור שלי. והכי חשוב, הייתי צריכה להמשיך ולהאמין שאני יכולה לעשות את זה – אני יכולה לכתוב את הסיפור הזה. עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי – לסיים לכתוב סיפור קצר תוך 3 ימים. המשימה הושלמה בהצלחה, הכתב יד היה מוכן למשלוח לתחרות. ביד רועדת שיגרתי את הסיפור לתחרות. בתחרות לא זכיתי, אבל הסיפור זכה להיכתב ואני שמחה להציג אותו פה. ואני שמחה שיש לי מקום בטוח משלי, שבו אני יכולה לפתוח את המגירה שלי ולתת לאחרים להציץ בה. זאת הזכייה האמתית שלי.

יש גם ימים כאלו, שהכל הפוך. חום יולי אוגוסט בתחילת מרץ, פקק לא אופייני בדרך לעבודה. וכשאת כבר מגיעה לעבודה ותופסת את המקום האחרון בחנייה וחושבת איזה יופי, זה הולך להיות יום מוצלח, את מקבלת טלפון מהבוס שאומר שיש תקלה דחופה… לקראת הצהרים את נזכרת ששכחת את האוכל שלך בבית על השיש,  וכשאת אוכלת איזה סנדוויץ' מסכן ליד המחשב, מצלצל הטלפון ובן שלך בקול חנוק מדמעות מבקש שתאספי אותו מבית הספר כי הוא מרגיש לא טוב. בנקודה זו, קלטתי שזהו אחד הימים האלו, שבהם הכי קל להגיד "זה לא היום שלי" או "יום נאחס" או כל ווריאציה אחרת ל"יום הפוך שכזה". ואם אפול להגדרה של  "יום הפוך" , אז באמת אקבל את היום ההפוך במיטבו ולא אמצא רגע פנאי לעשות מה שתכננתי להיום. בטח, לא אמצא זמן לכתוב אפילו שורה אחת בבלוג שלי וארגיש רע עם זה עוד כמה ימים ואוכל לספר לעצמי סיפור שיש גם ימים כאלו – ימים אפורים, מוזרים, חסרי השראה, ימים לא מתאימים לכתיבה.

היום החלטתי לא לספר לעצמי סיפור כזה. במקום לספר, החלטתי לכתוב בעצמי סיפור אחר – סיפור שבו כל יום הוא יום טוב לכתיבה. יש ימים מאתגרים פחות ומאתגרים יותר, עם תנאים מטיבים יותר או מטיבים פחות עם הכתיבה.  כשאני מאמינה שכל יום הוא יום טוב לכתיבה, אני מגדילה את הסיכויים שלי לעסוק בכתיבה, להשתפר ולהתקדם בכתיבה. גם עולים הסיכויים ליצור עוד ועוד סדנאות כתיבה יוצרת וגם באים שפע של רעיונות יצירתיים איך להעניק את "מתנת הכתיבה" לעוד ועוד אנשים שאוהבים לכתוב.